10  שנים עברו מאז ההיתקלות ההיא בקלעת ג'בור שבה נהרגו לירז, איתן ודוד.

לירז הופיע לראשונה בחיי כאשר הגיע ליק"ל, בכדי לצאת למארב שבו נדרש קצין הנדסה. הוא היה סג"מ צעיר מלא רעל ומוטיבציה, כשכל חלומו היה לצאת לפעילות מבצעית ולהיתקל במחבלים. לאחר אותו מארב, הוצב לירז ביק"ל כקצין הנדסה למבצעים מיוחדים והרצון להיתקל הלך וגבר, רק שמאותה היתקלות הוא לא שב .

בזה הרגע אני יכול לראות את החיוך הענק הזה שלו ולהרגיש את שמחת החיים והקלילות שאפפה אותו. מעבר לתפקידו, הוא ידע בתור חבר תמיד להושיט יד ולהיות שם עבור כל אחד ואחד מהאנשים שסבבו אותו, ללא קשר לתפקידם או דרגתם.  לירז היה פשוט מקור להשראה מכל הבחינות ובייחוד בזכות העובדה שאף פעם לא התלונן או אמר לא, גם כשהיה ממש קשה.

אני לא אשכח לעולם מקרה אחד שבו לירז אחרי שחזר ממבצע ארוך, הוקפץ בהתראה מיידית למארב באזור ריחן בזמן שבכלל היה צריך לצאת הביתה. זה היה אמצע ינואר – שיא החורף ובגלל חוסר הזמן לירז יצא ללא חליפת סערה. כששכב כולו רטוב במארב וקפא מקור הוא לא אמר מילה ואפילו כשמפקד הכוח והחובש שאלו אותו אם הוא רוצה שיבטלו את המארב, הוא סירב.

בגלל תכונות אלו השאיר לירז את חותמו בכל מי שבה אתו במגע. ועדיין, כל אותם חברים רחוקים וקרובים וכל אותם האנשים שהתאהבו בקסם הזה, מתגעגעים לראות את אותו חיוך, לשמוע את אותו קול בטלפון ולגעת שוב באותה שמחת חיים, שנקראת לירז.

ליאור קושניר

קשה להאמין אבל עברו כבר 10 שנים.

היינו אז בחורים-ילדים בני 21-22 שהרגישו שהשמיים הם הגבול. היינו צעירים, בשיא כושרנו, מוכנים לתת הכל למען המולדת, רק תנו לנו M-16 ונכבוש את העולם. לא ידענו פחד, לא חשבנו על הסכנה, על האפשרות שלא הכול ילך כמו שתכננו, על מה יקרה אם… ובלילה שבין ה-22 ל-23 בפברואר 1999, לא הכול הלך איך שתכננו. הערב, במלאות 10 שנים לנפילתו של לירז יחד עם דוד גרנית ואיתן בלחסן ז"ל, חשבתי לפתוח בתזכורת של מה שהתרחש באותו קרב, לפחות למען הדור הצעיר יותר שנמצא כאן.

בערב של יום שני ה-22 לפברואר 1999, יצא כוח של 27 לוחמים למבצע "צמצום טווח" מעבר לקו האדום בדרום לבנון. הקו האדום של אותם ימים הגדיר את הקצה הצפוני של רצועת הביטחון בדרום לבנון, רצועה שבה החזיקו כוחות צה"ל וצד"ל. חלק קטן מאוד מהפעילות המבצעית באותם ימים התרחש מעבר לאותו קו אדום ובוצע ע"י יחידות מיוחדות ופלס"רים. ההתייחסות למבצעים אלו בצבא הייתה שונה בתכלית מפעילות בתוך רצועת הביטחון ודרשה הכנות ממושכות שכללו תכנון לפרטי פרטים, אימונים ספציפיים, תחקירים של מפקדים בכירים עד אלוף פיקוד צפון ואישורים של הדרג המדיני.

מטרת מבצע "צמצום טווח" הייתה להטמין מטענים ולהציב מארב לחוליות מחבלים קרוב לבסיסי היציאה שלהם באזור קלעת ג'בור, כ-30 ק"מ מצפון לקריית שמונה, בגזרה המזרחית של דרום לבנון. אזור קלעת ג'בור, מעט מערבית לכפר מיידון, הינו אזור גבוה, כ-1300 מ' מעל פני הים, השולט על צפון רצועת הביטחון. משם על פי מידע מודיעיני, תיצפתו לוחמי החיזבאללה על תנועות צה"ל וצד"ל ויצאו לפעולות כנגד המוצבים הצפוניים ברצועת הביטחון.

חלק מרכזי במבצע היה הנחת המטענים על צירים שנותחו מראש כנתיבי הליכה של חוליות מחבלים. משימה זו הצריכה אנשי הנדסה מקצוענים שיהיו גם בעלי רקע והכשרה מתאימה בהנחת מטענים ייעודיים וגם בעלי כושר גופני גבוה ויוכלו לעמוד בהליכה הארוכה בתנאי שטח וטופוגרפיה קשים עם משקל רב. למשימה זו נבחר לירז ששירת באותם ימים כקצין הנדסה ביק"ל ביחד עם מעיין. מלבד הנחת המטענים תפקידם של לירז ומעיין היה לפתוח את אזור העמדות של כל כוח על מנת לוודא שהן נקיות ממטענים ומלכודים.

הכוח התארגן בעגל חיר לפני היציאה מהארץ. שם הופיעה פתאום עוגת יום הולדת ללירז שבאותו יום מלאו לו 21. רגע לפני העלייה למשאיות הספארי, לירז פרס את העוגה וחילק לחבר'ה. אותו רגע מונצח במה שתהפוך לתמונתו האחרונה. משם למוצב ריחן, סידורים אחרונים ונסיעה באבירים למוצב חונה, מוצב צד"ל הצפוני ביותר בגזרה. הכוח פרק בחשיכה והתחיל את המסע הרגלי אל עבר היעד. השעה הייתה מעט אחרי שמונה בערב, איחור קל ביחס לתוכנית המקורית. ההליכה הייתה איטית וקשה, הקור מקפיא והתיקים כבדים. המבצע תוכנן להימשך שלשה ימים עם אופציה ליום נוסף. לכל יום יש משמעות בכמות המים והמזון. האזור ההררי הגבוה וחודש פברואר חייבו ציוד חם רב. כל זה בנוסף לציוד הלוחם האישי, הנשק, התחמושת, הרימונים, מכשירי הקשר, האמצעים המיוחדים ובמקרה של לירז – גם המטען הגדול והכבד שסחב על גבו. המשקל הכולל שכל לוחם סחב על גופו נע בין 40 ל-50 ק"ג, במקרה של לירז אולי אף מעט יותר.

הכוח התקדם, הליכה קצרה במורד כביש, לאחריה עלייה תלולה בצלע הר, הגעה לרכס, והמשך הליכה בין סלעים ושיחים. מרבצי השלג הפזורים לאורך הדרך העידו שטמפרטורת הקרקע הייתה מתחת לאפס. בכל ירידה במקום והשתהות קצרה, אבדה התחושה בקצות האצבעות ברגליים ובידיים למרות שני זוגות הגרביים וכפפות הצמר. השטח נהייה סלעי יותר, קשה להליכה, בולדרים ענקיים לעיתים עד גובה שני מטר וצמחייה צפופה מגבילים את שדה הראייה למטרים בודדים ואף פחות מכך.

לבסוף מגיעים לנקודת ההיערכות באוכף רחב שנקרא בשפה המשותפת "הלב" (צורתו על תצלום האוויר הזכירה למישהו מאיתנו לב). עיקר הכוח יורד במקום אני מחלק גזרות לאבטחה וחיפוי 360. הכוח של דוד ביחד עם איתן לירז וחוליית החוד נפרדים מהכוח העיקרי ועולים לכיוון כיפה בולטת מסולעת, שנקראה בשפה הקוד "החרצוק", שם מעט מתחת לשיא הגובה, בצידה השני, מוקמה עמדתו של דוד. איתן יחד עם לירז וחוליית החוד הובילו את דוד לעמדתו וביקשו לסרוק לפניו את העמדה לוודא שאין בה אויב או מלכודים. הכוח הגיע לשיא הגובה של "החרצוק" ואיתר את העמדה מספר מטרים מתחת לשיא הגובה במפנה המזרחי. הירידה לעמדה הייתה דרך נקיק צר ותלול ביותר, דרכו ניתן היה לעבור רק אחד אחד. בקצה הנקיק עמדה רחבה קטנה לא יותר משני מטר על שני מטר מוקפת מכול עבר שיחים וסלעים. חוליית החוד התמקמה בחיפוי בשיא הגובה ואיתן ולירז גלשו ראשונים דרך הנקיק אל הרחבה על מנת לסרוק אותה. בשעה 00:30 לערך, ה-23 בפברואר, בזמן שלירז ואיתן סורקים את העמדה, נפתחת אש מסיבית מטווח אפס מנשק אוטומטי מצדה הימני של הרחבה. ללירז ולאיתן לא היה סיכוי. הם נפלו במקום ללא מילה, ללא כל צעקה, בין כוח החיפוי מלמעלה לבין חוליית החיזבאללה. דוד התעשת ראשון, רץ אל תוך הנקיק תוך שהוא קורא בשמם של איתן ולירז ומתחיל לירות ולזרוק רימונים אל עבר הכיוון ממנו נורתה האש. קובי ואביקם נפצעים מרימון ומפנים עצמם לבד לאחור. בינתיים אני חובר עם כוח נוסף לשיא הגובה בחרצוק, ופוגש שם את דוד רגע לפני שהוא שב ויורד אל תוך הנקיק. דברים פשוטים לכאורה כמו חבירה בין כוחות, הופכים בזמן לחימה למשימה מורכבת שעלולה להסתיים בירי כוחותינו על כוחותינו במידה והכוח אינו מיומן. בשלב זה חייל נוסף, ליאור, נפצע מכדור בידו ומחולץ לאחור. הלחימה נמשכת בשני מפלסים עיקר הכוח מצוי בשיא הגובה ויורה מלמעלה למטה ומחפה על מספר לוחמים המצויים ברחבה הקטנה בקצה הנקיק ומנהלים לחימה מול המחבלים מטווח של 2-3 מטרים. המחבלים זורקים מספר רב של רימונים, מי מאיתנו שמזהה ראשון רימון שנזרק לעברינו צועק "רימון" והכוח תופס מחסות. המחבלים מנצלים את הרגע ובחסות הרימונים מגיחים מהמחסות ויורים לעברינו צרורות. ממידע מודיעיני שהתקבל לאחר האירוע, נודע כי הייתה שם למעשה עמדת חיזבאללה בתוך מערה, מתחת למדרגת סלע בתוכה הסתתרו המחבלים. הרימונים מתפוצצים בינינו, אין ספק שכמות הסלעים בשטח המצומצם הצילה אחדים מאיתנו. מיד לאחר התפוצצות הרימון אנחנו משיבים בירי ורימונים משלנו. וחוזר חלילה. כך במשך כ-12 דקות שמרגישות כמו נצח, החברים שלנו שוכבים במרחק נגיעה ואין בידינו לעזור להם. מיכאל ברחבה למטה נפצע בפעם הראשונה מריקושטים וממשיך להילחם. לאחר מספר דקות נפצע פעם שנייה מכדור וממשיך עדיין להשיב באש. רק בפעם השלישית כשנפצע בראש ליד האוזן מרסיסי רימון, הוא מנוטרל ומתפנה לטפל בעצמו. על לחימתו העיקשת של מיכאל חרף פציעותיו קיבל לאחר הקרב תעודת הערכה מאלוף פיקוד צפון דאז, גבי אשכנזי. לקראת סוף הקרב, דוד מגיח מאחורי המחסה ומנסה לגרור אחורנית את איתן או לירז. באותו רגע נורה צרור, דוד נפגע ונופל אחורנית. דוד מספיק לומר לרונן שמגיע לבדוק מה מצבו, שיבדוק קודם מה עם מיכאל ששרוע מאחורי השיח ורגע לאחר מכן כשרונן קורא לו שוב הוא כבר אינו מגיב. על תפקודו בקרב קיבל דוד לאחר מותו צל"ש אלוף פיקוד צפון. במקביל מתחילים ליפול פצמ"רים של החיזבאללה בכל השטח ועם הזמן הנפילות הולכות ומתקרבות לכיפה עליה הכוח נמצא. שהם הקש"א מפעיל לטובתנו אש תותחים לחיפוי. מסוקי תקיפה של חיל האוויר הוזנקו אלינו ונותנים לנו חיפוי לאיומים רחוקים יותר. בהמולת האש, הצעקות, ההפגזות השיחים והחושך, מצליחים לוחמי החיזבאללה לסגת ולנתק מגע.

בערך רבע שעה חלפה מאז ירדו איתן ולירז לסרוק את הנקיק ועמדת דוד. רבע שעה בה השתנו חיי כולנו. לירז, איתן ודוד נהרגו בקרב. חמישה לוחמים נפצעו בדרגות שונות. מיכאל היה במצב קשה. על אף שהירי פסק הקרב לא נגמר. ציוד הפצועים וההרוגים היה פזור בכל השטח. 27 התיקים הכבדים (כולל המטענים) נזרקו מהגב ברגע הפתיחה באש, כל אחד בנקודה בה עמד. החובשים והרופא החלו לטפל בפצועים מאחורי מחסות. וברקע פצצות המרגמה נופלות על ראשינו סביב לכיפה. שלוש פעמים נחת מסוק ה"בלק הוק" שהוזנק לחלץ אותנו ב"לב", תוך כדי סיכון עצמי רב, עד שחילץ את אחרון הלוחמים חזרה לארץ כשהוא מנצל את טיפות הדלק האחרונות שנותרו לו. על תפקודו בחילוץ הכוח והתעקשותו לחזור בפעם השלישית להוצאת כל הלוחמים אף על פי שלא נתבקש לכך, קיבל הטייס אות הוקרה ממפקד חיל האוויר.

לירז, מוזר לחשוב עד כמה מעט הכרתי אותך בחייך ועד כמה הרבה אני מכיר אותך כיום לאחר מותך, דרך התמונות והסיפורים, דרך ההיכרות עם משפחתך המיוחדת. דרכך הכרתי אותם ודרכם אני שב להכיר אותך…

ברור לי כיום מה מקור האנרגיות החיוביות שאפפו אותך, שמחת החיים ששפעה ממך בצד הרצינות והמקצוענות הבלתי מתפשרים, התקשורת הטובה שהייתה לך עם האנשים מסביבך, יכולת הנתינה ללא גבולות לסובבים אותך וההיצמדות לדרך ולערכים בהם האמנת. כיום אני מזהה בכל אלו את טביעות אצבעותיהם של הוריך רפי וריקי ז"ל.

אימך לירז, שחסרה כאן היום כ"כ, הייתה אחת הנשים האמיצות שהכרתי, פייטרית אמיתית. ריקי נלחמה עד הרגע האחרון בגזרות הבריאותיות שנפלו עליה בזו אחר זו, לא ידעה פשרות ולא עשתה לעצמה אף פעם הנחות. לכתה בטרם עת מאיתנו הותיר את כולנו המומים וכואבים ואותי באופן אישי גם כועס ולא סולח על חוסר הנסבלות לעיתים של העולם הזה.

על אביך רפי, נראה לי כי המציאו את המשפט "באתי לחזק ויצאתי מחוזק". בכל פעם שאנחנו מדברים בטלפון או נפגשים, אני יוצא מהשיחה עם אנרגיות מחודשות ואופטימיות. אף פעם לא תמצא את רפי שקוע ברחמים עצמיים, בפסיביות. מושגים אלו לא קיימים אצלו. תמיד חיובי, תמיד אופטימי, מלא מרץ ומקרין מכל אלו גם על סביבתו. רפי משקיע מאמץ ומחשבה מרובים בהנצחת דמותך וסיפור חייך ונפילתך. בעודו עובד על פרויקט הנצחה אחד, בראש כבר מתכנן את הפרויקט הבא.

אחיך הקטן, שלומי, שכיום כבר גדול ממך בכמה שנים, הוא מנהיג מלידה. בתקופה בה הדרדר מצבה הבריאותי של ריקי, שלומי לקח פיקוד, בקור רוח, בנועם הליכותיו, דאג לכל הפרטים מהקטנים ביותר ועד לגדולים. שלומי יחד עם ברק כמובן, לא מש ממיטת אימו לרגע, דאג שתקבל את הטיפולים הטובים ביותר ורק אותם, ניהל במקביל את משק הבית, דאג לברק שעוד  היה בבי"ס באותה תקופה ובאותה עת עבד ופירנס והתרוצץ בחצי מדינה. אחרי קריירה מטאורית בסלקום, הלך אחרי נטיות ליבו וחזר לשורשיו מתקופת סוף התיכון והצבא בעסקי המסיבות.

ברק הפך בעשר השנים שחלפו מילד לגבר. עליו ניתן לומר "מים שקטים חודרים עמוק" – בשקט בשקט, בצניעות, כמעט בקלות, עושה הכול תמיד על הצד הטוב ביותר. סיום תיכון, גיוס לצה"ל לקורס פקחי טיסה היוקרתי, בלי לבקש הנחות, וללא הקלה ביציאות למרות שהיה זכאי להן, סיים את הקורס בהצלחה.

לירז, השפעתך על הסובבים אותך הייתה רבה בחייך אך לא תמה עם לכתך ובמובנים מסוימים אף נתעצמה. דמותך, סיפורך האישי והחיוך הגדול הניבט כמעט מכל תמונה שלך, כבשו את ליבם של אנשים רבים ברחבי הארץ שכלל לא הכירו אותך אך משהו בדמותך קשר אותם אליך לאחר מותך. הביטוי הטוב ביותר לכך מצוי באתר המיוחד שהוקם לזכרך שם מוזמנים אנשים לכתוב בספר הזיכרון. מדהים לראות את מספרם הרב של האנשים שמתחילים בווידוי על כך שכלל לא הכירו אותך ולא פגשו בך מעולם, אך מרגע שנתקלו בתמונתך או בסיפורך הרגישו קשר מיוחד אליך ונמשכו לבקר באתר לזכרך ואף לכתוב בספר הזיכרון. הפתיע אותי במיוחד לגלות כי רובם פונים אליך ישירות בגוף ראשון ובאופן הכי אינטימי, דבר המעיד על הרושם החזק שהותרת בם ועל היכולת המופלאה שלך ליצור קשר אישי ולגעת באנשים סביבך, גם אחרי נפילתך.

יהי זכרך ברוך.

בועז – סגן מפקד הפעולה.

היינו ביחד לאורך כל המסלול הצבאי, מפלוגת המסלול דרך קורס המשקים, קורס הקצינים והשירות בלבנון. הכרתי אדם מלא שמחת חיים, מקסים שכיף להיות בחברתו. ביחד עשינו קורס צניחה באחת החופשות מהצבא ונהנינו וצחקנו כל הזמן כמו אנשים צעירים שכל חייהם לפניהם. כיום אני נשוי וחושב עליך איפה היית צריך להיות היום. משנה לשנה הכאב ניהיה רק חזק יותר . אני זוכר את הפעם האחרונה שהתראנו והיית באמצע הכנות עם הסיירת לפני אותו מבצע בלבנון, כאשר אני הייתי באמצע תדריך ונכנסת לכיתה עם החיוך הקבוע שלך ושאלת מה קורה? אמרתי לך שאני עסוק ונדבר עוד מעט. וזאת היית הפעם האחרונה שהתראנו. קצת לאחר מכן קיבלתי את הבשורה הקשה,ועם כל שנה שעוברת הזכרונות מתחדדים יותר והכאב גדול יותר.

יהי זכרך ברוך.

אמנון עמית

לא נועדנו להיפגש,

קמתי כל בוקר להתפלל שחרית בבית הספר הממלכתי דתי, ואילו אתה, קמת כמה דקות לפני הצלצול של תחילת הלימודים. אני למדתי גמרא, תורה, תורה שבעל פה וקצת חשבון, ואילו אתה, חשבון, אנגלית, לשון ושעת מחנך. אני חייתי בעולמי שלי, כל כך רחוק משלך, מה היה הסיכוי שנפגש? מאוד מאוד קטן אם בכלל.

ההחלטה לעזוב עולם דתי ולהתחיל בחיים חדשים הפגישה ביננו. לא היתה זו החלטה מודעת אם כי יד הגורל. חברות חזקה ואמיתית של קבוצת ילדים בפ"ת נרקמה עם השנים.

 שנים של חוויות משותפות  עומדות לנגד עיניי בשעת כתיבת שורות אלו, לעולם לא אשכח איך ניהלתך את חייך על בסיס ערכים מוצק של אהבת הארץ ואהבת האדם כיאה לבית בו גדלת. לא פעם ויתרת על זמנך החופשי למען האחר,לא משנה מה תהיה הסיבה הנחת שאם בקשו אז זה חשוב. מפגשים משפחתיים היו לך קודש קודשים, לא פעם אנו כחברים היינו צריכים להתגמש אל מול לוח זמנים שלך כדי שלא תחמיץ ארוחה משפחתית, הכדורגל יכול לחכות. כחברים טובים נהגנו לשוחח כל יום בין אם פנים מול פנים או בשיחות טלפון.

הדרך הטובה ביותר לתאר אופיו של אדם היא להעלות על נס את פועלו. העוצמה והעומק אליה ניתן להגיע באמצעות סיפור אחד ואמיתי שווים לעשרות שעות בקרבתו. לכן,  למי שלא הכיר את לירז בחרתי לספר על הדרך בה בחר לירז לשמור על קשר אינטנסיבי ביננו גם לאחר הגיוס לצבא.

 היינו חבורת צעירים לפני גיוס שניסתה לאכול את שהחיים יכלו להציע. בעיקר לא אשכח את השעות הרבות שבילינו בטלפון גם שכולנו גרנו די קרוב אחד לשני. ללירז שלקח חלק עיקרי באותם שיחות היה חשוב לשמור על קשר אינטנסיבי גם לאחר שהתגייסנו. לירז שהתגייס לקרבי עבר טירונות מפרכת עם מעט מאוד דקות פנויות במשך חודשים. שבועות ספורים לאחר גיוסו של לירז בעודי נמצא בבסיס חצרים של חיל האויר קיבלתי קריאה לגשת לחדרו של המפקד. לא ידעתי מה פשר אותה קריאה וניגשתי למפקד. "יש לי מכתב בשבילך מלירז" אמר המפקד, הופתעתי לחלוטין, לא מבין איך הוא חשב על זה, אבל מסתבר שבעת שנשאר שבת בבסיס, לירז ישב וכתב לי (ואולי גם לאחרים) מכתב ושלח אליי לבסיס באמצעות הדואר הפנימי של הצבא. המכתב היה מלא בתוכניות בילוי לסוף השבוע בו ייצא לירז לחופשה ועם תיאור חוויותיו כטירון בבסיס עובדה שם עבר טירונות בחיל ההנדסה. לאחר מכן החלו להגיע בקביעות מספר מכתבים מלירז לבסיס בו שירתתי עד שמפקדי חשב שיש לי חברה בשם לירז שלא יכולה להמתין עד שאגיע הביתה.

על כך ועל הרבה דברים אחרים,לירז חסר לי, למרות שעבר ימים רבים באימונים מפרכים לא שכח לשמור על קשר באמצעות המילה הכתובה והיה מקורי ביותר. אי אפשר היה להתעלם משמחת החיים שהתפרצה מן המילים בתיבול חריף של הלצות קומיות. ערך החברות והקשר האישי עמדו מול עיניו גם כשהיה בתקופה קשה פיסית ואני מניח גם נפשית. זה היה לירז ברגע אמיתי שמאפיין אותו. אני לא הייתי מעלה על דעתי לעשות את שעשה.

לא להאמין שלא נועדנו להיפגש,

נזכור אותך לירז לעולמי עד,

אורי בן צבי

ב 23 בפברואר 1999 אירע קרב עקוב מדם בין צה"ל למחבלים בדרום לבנון, היתקלות אחת מתוך עשרות, שהדיה חוללו סערה בת יותר מעשור בצה"ל. אין צוער בקורס קצינים שלא למד על המקרה, אין מפקד שלא מכיר את הפרטים: סיירת צנחנים הופתעה במארב מחבלים. מפקד הסיירת, רס"ן איתן בלחסן, וקצין ההנדסה, סגן לירז טיטו, נהרגו ממכת האש הראשונה. מפקד צוות לוחמים, סגן דוד גרנית, החל לנהל את הלחימה במקומם תוך שהוא קורא לשאר להצטרף. המקלען נשאר במקום מחסה ולא הסתער, גם לאחר שנקרא לעזור. גרנית נהרג.

לפני הקרב היבהבו שלטי האזהרה המוכרים - חתירה למגע, ערך הרעות, מחויבות למשימה. 11 שנים אחרי, ערב יום הזיכרון, כשברקע שאלות אקטואליות לגבי מחויבות חיילים לצה"ל גם כשהם מגיעים מרקע אידיאולוגי שונה - הפגשנו לראשונה שלושה מהלוחמים עם הוריו השכולים של דוד גרנית. התוצאה היא ראשומון. כל אחד זוכר משהו אחר, כל אחד דולה מהקרב ההוא לקח אחר.

הם נכנסים אל בית משפחת גרנית, לוחצים את ידי האב, מנחם, נבוכים מול האם, נעמה. מדפדפים באלבום התמונות של דוד, נזכרים. שלושת לוחמי סיירת צנחנים שהגיעו למפגש היו אז באותה מדרגת סלע קטנה שבה נערכה הלחימה. מיטב הבנים. ירון רוזנטל מכפר עציון מנהל היום את בית ספר שדה גוש עציון; ישי רשף, שנפצע מרסיסים בהיתקלות, במקור בן נהלל, עוסק היום בהשקעות וגר בתל אביב; מיכאל ברוכי, שנפצע אנושות בתקרית, בן אלון שבות. על השולחן, בין צלחות העוגיות וקנקני השתייה, תמונתו של דוד, בחור יפה תואר מעפרה, מנהיג צנוע, נווט מצוין, ילד של טבע, אח, בן. על תפקודו בקרב קיבל צל"ש. חסר במפגש: המקלען, עומר. בחרנו בשם בדוי, לבקשת הוריו של דוד: "אנחנו מרחמים עליו, הוא שילם מחיר". עומר חי כבר שנים בהודו ומנהל שם חנות לישראלים.

לחימה "על עיוור"

לאט לאט מורכב הפסיפס, הלילה ההוא שחוזר ומופיע בלילותיהם. בעקבות מידע מודיעיני, יצאה סיירת הצנחנים לבצע מארב מעבר לקו האדום, באזור קלעת ג'בור שבדרום לבנון, נקודה גבוהה שמשקיפה על מוצבי צה"ל הגדולים וצפון המדינה. הם לא זוכרים פחד. "היתה תחושה שבסיירת לא נהרגים. פוגעים באויב בנקודה רגישה ויוצאים, אין מטווחי ברווזים". הנתיב, הררי, סבוך ותלול, עבר בשטח רווי סלעים, בוץ ושאריות שלג. הטור היה ארוך ומורכב מלוחמים צעירים וותיקים. אחד החיילים בצוות של דוד היה אז חתן טרי, ודוד שלח אותו לסוף הטור.

היה קור מקפיא של פברואר והם צעדו שעות עם ציוד כבד על הגב, בהליכה איטית וחרישית.

"התחלנו לטפס לשיא הגובה", נזכר מיכאל. "איתן פתח את העמדה עם לירז, ואחרי שני צעדים הם נעלמו לנו מהעיניים. עברה דקה ופתאום קרעו את הלילה צרורות מנשק אוטומטי. מטח אדיר אחרי שקט מוחלט של כמה שעות". דוד, שהיה מעט מאחור בזמן הפתיחה באש, התעשת ראשון ורץ לעבר הנקיק הצר שלתוכו נעלמו מפקד הסיירת וקצין ההנדסה, כשהוא קורא בשמו של איתן ומכניס את עצמו למוקד האש. הוא החל להילחם לבדו וקרא לחיילים נוספים להצטרף אליו. בינתיים השיב אש וזרק רימונים לעבר המחבלים. דוד קרא גם לעומר, המקלען, אבל הוא לא עזב את מסתור הסלע הבטוח, למעלה. כשמיכאל נכנס, דוד פקד עליו תחילה לנסות למשוך את הגופות כדי שלא יגיעו לידי המחבלים. מיכאל קיבל תעודת הערכה על תפקודו בקרב: כשדוד קרא "אחריי" - הוא הסתער.

"זו היתה סיטואציה מחורבנת להפליא", מספר ירון. "נפלנו על העמדה שלהם. נשאבנו לתוך מדרגת האבן הקטנה הזאת, דרך הנקיק, אחד אחרי השני, כשאנחנו לא מבינים מאיפה המחבלים יורים. התברר אחר כך שהם התחבאו מתחת למדרגת סלע שהסתירה אותם מתחתינו". החיילים מצאו עצמם לכודים בתוך מסתור של סלעי גיר, במבוי סתום, בחושך. מסביב הכל חלקלק מבוץ ומשלג. הם לא יכולים להקיף את המחבלים מהצדדים, וגם לא מזהים אותם. נלחמים "על עיוור" כשהם מנסים כל העת למשוך משם את הגופות.

"אלמנט ההפתעה היה אצלם", משלים ישי את התמונה. "המחבלים היו מוגנים בתוך מין מערה בסלע. כל היתרון הטכנולוגי והכמותי שלנו לא היה יכול להתבטא. לא הנשק המדויק, לא האמצעים לראיית לילה". מיכאל נפצע מכדור ברגל. דוד שמר על קור רוח, ותוך ניהול הקרב הורה לו לשים חוסם עורקים. בהמשך נפצע מיכאל מרימון שהתפוצץ לידו, ומעוד אחד שהתפוצץ סמוך לראשו, ומרסיסים רבים.

הקרב נמשך 12 דקות. עומר, שנשא את כלי הנשק הכבד והחשוב ביותר - מקלע מסוג "נגב", בעל קצב אש של 1,000 כדורים לדקה - לא ירד אל הנקיק. הוא כיוון לוחמים אחרים אל האש, אבל בעצמו לא נע. בדקות האחרונות החליט עומר לרדת לתוך הקרב. חבריו מניחים שזה לא היה למטרות לחימה, אלא כדי לחלץ את ההרוגים - אולם אז הושבת המקלע מכדור שפגע בו.

המילים האחרונות

על הצל"ש שהוענק להוריו של דוד נכתב כי הפגין אומץ לב נדיר, חתירה למגע עם האויב בצורה הנחושה ביותר, מנהיגות, רעות וקור רוח. בדקות האחרונות של הקרב נפצע דוד מצרור כדורים. "הוא ניסה לנשום, אמר שהוא לא מרגיש את הרגליים", מספר מיכאל. "כשהתקרבו אליו, ביקש שיטפלו בי קודם. זה היה הצרור האחרון והמילים האחרונות". המחבלים הסתלקו. חיילי הסיירת פתחו ביריות נלהבות אל המיקום המשוער שאליו ברחו, לפרוק את המתח, אבל עומר ביקש מחבריו לעזוב את המחבלים. "מה אכפת לכם? שיברחו", אמר, "בואו נפנה את הפצועים". מיכאל, ששכב פצוע ומדמם, צעק לו: "קודם נלחמים עם מחבלים ורק אחר כך מפנים פצועים".

עומר ביקר כמה פעמים בבית הזה, אצל נעמה ומנחם. הפעם הראשונה היתה מיד אחרי ההלוויה. "הוא ישב כאן", מצביעה נעמה אל הסלון, "ואמר 'פחדתי'. אחר כך אמר לנו 'דוד קרא לי ולא באתי'". מאז הגיע אל ביתם עוד כמה פעמים. הם חיבקו אותו. אף פעם לא ביקש סליחה, אבל הסליחה היתה כתובה על פניו.

גם בצה"ל התייחסו אליו בסלחנות. למח"ט צנחנים אמר בגילוי לב: "השתפנתי", והוא ענה לו: "דברים כאלה קורים בקרב". ניחמו אותו כי אובדן עשתונות עלול לשתק גם את הטובים שבלוחמים וביקשו ממנו לחזור לפעילות. הוא חשש לחזור, ולשמחתו נמצא לו פתח שחרור: הוא שבר את הרגל במשחק כדורגל. בצה"ל איפשרו לו להשתחרר חודשיים לפני מועד שחרורו המקורי.

שמונה חודשים אחרי התקרית, כשהוא כבר משוחרר, הוא סיפר עליה בראיון לאביחי בקר ב"הארץ": "הסכמתי לכתבה הזאת כדי לגרום לדעת הקהל לצעוד עוד סנטימטר בדרך הארוכה שתוביל להוצאת צה"ל מלבנון. אני מתייחס לראיון הזה כחלק מהמשימה שלי. כמו שהייתי צריך לרדת למטה ולהילחם, עכשיו התפקיד שיש לי זה לפחות לזעוק. להשלים את מה שבקלעת ג'בור לא עשיתי".

"מיד עם תחילת הירי תפסתי מסתור מאחורי סלע", שיחזר עומר בראיון. "דוד צעק 'איתן, איתן' וזינק לתוך הנקיק ישר אל האש. בשלב הזה הוא נלחם לבדו ואז התחיל לקרוא לי, אבל אני לא העזתי לרדת. התרוצצו לי בראש מחשבות. ידעתי שמי שיורד למטה, לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית. אחרים ירדו ואני לא זזתי. כשראיתי אותם מהגב הרגשתי שאם עוד רגע אני נשאר מאחור, לעולם לא אצליח לחיות עם זה. בסוף קמתי וגלשתי פנימה, בין הסלעים. זה היה פחד אלוהים. תופת. נתזים עפים עליך, כדורים שורקים, ממש כמו בשיר על גבעת התחמושת".

כל עוד התוודה על חולשותיו לא נשפטה התנהגותו לחומרה. כשהחליט לצרף אידיאולוגיה, בצה"ל הפכו את המקרה שלו למשל. קצין חינוך ראשי דאז, תא"ל אלעזר שטרן, הפיץ מכתב ובו תיאור התקרית וגינוי תפקודו של עומר: "אמא אדמה - גם אם היא לא שלו, אלא לבנונית - משכה אותו יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה, ואפילו יותר מהבושה. והוא נשאר מחובר לאמא אדמה".

האב כועס, האם מרחמת

"על עומר רצינו להקל", מספר האב, מנחם. "אמרתי לכתב 'הארץ' אביחי בקר לפני הפרסום, 'אתה הולך לגמור בנאדם'. ניסיתי לשכנע אותו לרדת מזה. זו נפש בישראל".

"אני יכול להגיד שעומר לא עמד במבחן הרעות", ממשיך מנחם. "הוא ישב כאן אחרי ההלוויה ואמר לנו 'דוד קרא לי ולא באתי', אבל אני לא מסכים להשתתף בעליהום שעושים עליו. זה לא עושה טוב לאף אחד. גם אלעזר שטרן טיפס על הסולם שעומר נתן לו והפך אותו לסמל".

נעמה לא כועסת על עומר. היא מרחמת. "הוא בחור מסכן. כשאני רואה אותו אני מחבקת ומנשקת אותו. היתה תופת גיהנום שם, קרב בטווח של 3-2 מטרים, כל אחד מגיב אחרת. אני מאמינה שהגורל נגזר. עומר לא קבע את מותו של דוד". לפני כמה שנים הגיע עומר אל ביתם, לא בפעם הראשונה, וביקש ממנחם לדבר עם חיל החינוך כדי שיורידו את שמו ממערכי השיעור. מנחם עשה זאת, והשם המלא הוסר. "הוא סיפר לי שהגיע למילואים בחומת מגן ופגש חיילים שהוא לא מכיר בצומת תפוח. כשהם שמעו שהוא מהסיירת, הם אמרו 'אתמול היה לנו מור"ק, ולמדנו על הבנזונה ההוא, עומר', כשהם מציינים את שמו המלא, בלי לדעת שהוא עומד מולם".

"היתה לנו דילמה מאוד קשה איך להתייחס לסיפור", אומר מנחם. "הוא הפקיר את הבן שלנו. זו עובדה. מצד שני, הכרנו אותו כחייל טוב והגון, באמת מלח הארץ. הוא היה החייל היחיד מהצוות של דוד ששמענו את שמו בבית. קיבלנו החלטה שהוא פשוט איבד עשתונות. בכל מלחמה יש מי שמפחד. גם לידי, במלחמת יום הכיפורים, היו חבר'ה שקפאו. אני לא שופט את זה. זו תכונה".

"זה לא שעומדים בשורה ואומרים 'הסתער' ויש אחד שנשאר מאחור", מסביר ירון. "הכל היה סבוך, חשוך, לא ברור. אבל הבדל אחד ברור לי - דוד נכנס ללבנון כשהוא יודע שזה הדבר הנכון. עומר שאל כל הזמן בשביל מה אנחנו צריכים את זה, למה הוא צריך לשכב ארבעה ימים בקור. דיבר על צבא מטומטם. עם כזאת תודעה, ברור שהסיכוי של הלוחם לתפקד טוב תחת אש - יורד".

ישי רואה את הדברים אחרת: "הסיפור הזה יצא מפרופורציות. אני זוכר את עומר צועק 'צריך לפה עוד אנשים'. אחר כך הוא עזר לפנות פצועים. זה מצב בעייתי. אני לא ממהר לשפוט אותו. הניסיון להפוך את זה לדוגמה אולי משרת את הצבא, אבל עושה חטא לבנאדם. אני לא חושב שהקפיאה של עומר שינתה את מהלך הקרב וההתעשתות שלו לא היתה מצילה את דוד. וכן, בתור מי שמגיע ממקום שמקדש את החיים לפני האדמה, צריך לשאול בשביל מה אנחנו נלחמים".

"דוד רצה להיות עם כולם"

"קידוש החיים היא אחת הבעיות שלנו", פורש ירון את משנתו. "גם אני מאוד אוהב את החיים, אבל אם נקודת המוצא היא לא להסכים שאף חייל ייהרג - מה שגרם לכך שבלבנון בשנות ה?90 עצרו מבצעים, ובמלחמת לבנון השנייה הכניסו חיילים והוציאו - זה גורם לאובדן של יותר חיים. כששמים את החיים של האדם הפרטי במרכז, אי אפשר לחיות כאן, במדינה קטנה מוקפת אויבים. אם אתה אומר שהמטרה היא אפס נפגעים, המשך הקו הזה הוא שלא שווה להיהרג".

שלושה חודשים לפני אותה תקרית יצאה הסיירת לאותו אזור למשימה דומה. חיזבאללה ירו פצצות מרגמה אל הבופור ללא הרף והסתייעו בתצפיתנים המחופשים לרועי צאן. אחרי ארבעה ימים בשיחים, החיילים זיהו חשוד שעונה ל"חוקיות המטרה": רועה צאן במכנסי צבא, נעלי צבא ומשקפת. הם עלו מול החמ"ל בקשר. בחמ"ל ישב, במקרה, אלוף פיקוד הצפון דאז גבי אשכנזי, שלא אישר ירי. "חזרנו עצבניים", משחזר ירון. "ברגע האמת לא נתנו לנו לירות. שלחו אותנו לעומק ואחר כך, כשכבר היה מגע, מכל מיני שיקולים פחדו לתת לנו גיבוי לפעולה. זה חזר כמה פעמים. היינו מתאמנים לפעמים חודש על משהו, ואז מגיעים לגדר והיו מחזירים אותנו. היו פעולות שדרשו אישור קבינט, היו שיקולים של אלוף הפיקוד. גם במלחמת לבנון השנייה, כשהיינו עם ציוד על הגב, בדרך למסוקים, עם מוטיבציה בשמיים, עצרו אותנו. באחד המקרים נתנו לנו הוראה להתחבא בשטח כי לא ידעו מה לעשות איתנו. הידיים קשורות. אי אפשר להילחם כשהפחד של המחיר כל הזמן ברקע. הרי הסתערות תכריע את הקרב במחיר הנמוך ביותר".

"ישי אולי יצביע לשמאל בבחירות, אבל אין לי ספק שהוא יסתער ויגן על החברים שלו", אומר מיכאל, וישי מיד מסכים: "צריך לעשות הפרדה בין לא להסכים עם הדרך לבין חובתך כחייל". ירון מחדד את הנקודה: "גם אם אתה חייל מעפרה ואומרים לך לפנות את גוש קטיף, וגם אם אתה קיבוצניק שמאלני ואומרים לך לכבוש את הקסבה של שכם - זה מה שצריך לעשות. צדקת הדרך לא קשורה לימין או שמאל, אלא לאמונה שיש לנו זכות להגן על עצמנו. כשאין אמונה בדרך, למה שתהיה חתירה למגע?".

בטקס השנה הראשון לזכרו של דוד דיבר אלוף פיקוד מרכז דאז, משה יעלון, על מבחן הגבורה כמבחן ההסתערות. "אותן שניות, ורק לעיתים דקות, שבהן אתה מאחורי הסלע הבטוח, האויב בטווח קצר לפניך, והברירה בידיך. וברור לך שאתה מסתכן ושאתה עלול לשלם בחייך. ודוד יצא, וגבר על כל אלה". באופן אירוני, שם המבצע היה "צמצום טווחים".

ההורים חשבו לקבור את דוד בעפרה, אך לבסוף החליטו להביאו למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בהר הרצל. לפני כחודש נטמן בסמיכות לקברו של דוד לוחם גולני רס"ן אלירז פרץ ז"ל, שנפל ברצועת עזה. המשפחה מקווה שעד יום הזיכרון תוסדר להם גישה אל קברו של דוד מבלי לעבור לצד מצבת פרץ, מאחר שהם כהנים. מנחם: "התלבטנו לגבי הקבורה. השיקול היה שהוא נולד פה, בעפרה, חי פה, וצריך להיקבר בנוף חייו, אבל הוא רצה להיקבר בהר הרצל".

מה זאת אומרת "הוא רצה"?

"פעם הוא דיבר על ערך החברות, ואמר שאם יקרה לו משהו הוא רוצה להיות עם כולם. אל תשאירו אותי לבד, הוא אמר, תקברו אותי ליד החברים".

דוד גרנית נולד בעפרה ב?1976 לנעמה ומנחם גרנית, אח להדס, ישי (תאומו), יהונתן וטל.

ישי היה זהה לו במראה ובקול עד שההורים נאלצו להלבישם בצבעים קבועים: כחול ואדום לישי, ירוק וחום לדוד. כשמנחם טעה והלביש את הילדים בצבעים ההפוכים, הגננת זיהתה אותם בהיפוך - דוד כישי, ישי כדוד, עד שבסוף היום עמד דוד מול המראה ומילמל "אני דוד, אני דוד". הם היו יכולים לומר בבוקר "חלמנו כך וכך", היו זזים תוך כדי שינה בתנועות מתואמות. כשדוד שבר אצבע, ישי שבר את שלו למחרת.

כששוחחו עם נעמה בטלפון, היו תמיד מזדהים: אמא, זה דוד; אמא, זה ישי. היום ישי בן 34, אבא לילדים. מנחם ונעמה רואים אותו גדל, מתבגר, ויודעים שכך בדיוק היה נראה דוד לו חי.

צבעי הירוק והחום של בגדי הילדות נקשרו לנפש דוד: ילד של טיולים וטבע, נווט מצוין. בסיירת כינו אותו "ג'י.פי.אס". הוא אהב לטייל במדבר, לצלול בים ולגלוש בהרים מושלגים בארץ ובעולם. היה מדריך כריזמטי בבני עקיבא, מנהיג מטבעו, אך צנוע מאוד. לפני הגיוס למד במכינה הקדם?צבאית בעלי.

הוא החל את שירותו הצבאי בקורס טיס, נשר אחרי שנה, ומיד נשאב לסיירת צנחנים. כשנהרג מפקדו הנערץ, סרן ערן שמיר, כתב דוד: "אני לא מפחד לגמור כמוהו. אם היו אומרים לי שזה יקרה גם לי, לא הייתי משנה את דרכי במילימטר. הייתי ממשיך בדרך הזאת כי אני יודע שזו הדרך הנכונה וכך צריך לעשות ואין שום דרך אחרת. במחשבה שנייה, לא הגיוני שיקרה לי משהו. בעזרת ה' אני אגמור את הצבא ואתחיל את החיים המשעממים באזרחות. היום חשבתי שלילד שלי אקרא ערן. כל כך הרבה גאווה תהיה ללכת עם שם כזה". כשסיים את קורס הקצינים חזר ליחידה, פיקד על צוות במסלול ואחר כך קיבל פיקוד על צוות לוחמים.

החברים והמשפחה מספרים על צניעותו: אף אחד בסביבה לא ידע שהלך לקורס טיס, אף פעם לא אמר שהוא מפקד צוות לוחמים בסיירת. החברים הטובים בעפרה ידעו רק שהוא בצנחנים. כשהגיע לביקור בישיבה התיכונית שבה למד או במכינה, היה מסיר לפני כן את המדים.

הלוחמים שישבו השבוע בבית הוריו סיפרו על לוחם רציני, משימתי, פרפקציוניסט, שהרשים מאוד במקצועיות שלו. ירון מספר על "הכוח השקט" שלו. ישי אומר שהיה מנהיג מלידה, עם יכולת נדירה להניע אנשים. בטקס סיום המסלול של הצוות שעליו פיקד אמר: "למדתי שבצוות הזה אין סתירה בין היותנו לוחמים להיותנו בני אדם, להפך. הצוות הזה הוא מקבץ אנשים שכל אחד בעל איכויות רבות ושונות. מתברר שהשילוב של כולם ביחד בכלל לא רע".

אמילי עמרוסי