10  שנים עברו מאז ההיתקלות ההיא בקלעת ג'בור שבה נהרגו לירז, איתן ודוד.

לירז הופיע לראשונה בחיי כאשר הגיע ליק"ל, בכדי לצאת למארב שבו נדרש קצין הנדסה. הוא היה סג"מ צעיר מלא רעל ומוטיבציה, כשכל חלומו היה לצאת לפעילות מבצעית ולהיתקל במחבלים. לאחר אותו מארב, הוצב לירז ביק"ל כקצין הנדסה למבצעים מיוחדים והרצון להיתקל הלך וגבר, רק שמאותה היתקלות הוא לא שב .

בזה הרגע אני יכול לראות את החיוך הענק הזה שלו ולהרגיש את שמחת החיים והקלילות שאפפה אותו. מעבר לתפקידו, הוא ידע בתור חבר תמיד להושיט יד ולהיות שם עבור כל אחד ואחד מהאנשים שסבבו אותו, ללא קשר לתפקידם או דרגתם.  לירז היה פשוט מקור להשראה מכל הבחינות ובייחוד בזכות העובדה שאף פעם לא התלונן או אמר לא, גם כשהיה ממש קשה.

אני לא אשכח לעולם מקרה אחד שבו לירז אחרי שחזר ממבצע ארוך, הוקפץ בהתראה מיידית למארב באזור ריחן בזמן שבכלל היה צריך לצאת הביתה. זה היה אמצע ינואר – שיא החורף ובגלל חוסר הזמן לירז יצא ללא חליפת סערה. כששכב כולו רטוב במארב וקפא מקור הוא לא אמר מילה ואפילו כשמפקד הכוח והחובש שאלו אותו אם הוא רוצה שיבטלו את המארב, הוא סירב.

בגלל תכונות אלו השאיר לירז את חותמו בכל מי שבה אתו במגע. ועדיין, כל אותם חברים רחוקים וקרובים וכל אותם האנשים שהתאהבו בקסם הזה, מתגעגעים לראות את אותו חיוך, לשמוע את אותו קול בטלפון ולגעת שוב באותה שמחת חיים, שנקראת לירז.

ליאור קושניר