כמדי שנה בכל יום הזיכרון, האדם הראשון שעולה לי בזכרונות הוא לירז טיטו ז"ל. את הבחור המקסים הזה הכרתי לראשונה בחטיבת ביניים ברנר. מכל הכיתה דווקא את לירז אני זוכר היטב כשקיבל אותי, עולה חדש באותה העת,  בפתיחות וכמובן בחיוך בלתי נשכח.
לצערי דרכינו נפרדו לקראת הלימודים בתיכון ורצה הגורל וכעבור שנים הפגיש אותנו על מדים בתחנת האוטובוס בעין גנים תקופה קצרה לפני שנפל בלבנון. פגשתי אז בחור גאה בהישגיו בצבא עם שאיפות ומוכוון מטרה, ואיך לא, עם אותו חיוך המדהים שלו.
לירז, כואב הלב שאינך פיזית איתנו אבל אתה תמיד בליבי  ואזכור אותך תמיד! זאת הייתה זכות להכיר אותך ולו לתקופה קצרה.

יהיה זכרך ברוך

גנאדי (צביקה) פוקס