ב-23 בפברואר – י"ז באדר א' – יום ד', ביצעה סיירת צנחנים מבצע חוצה קו אדום. מבצע שעל הכנתו שקדו ביחידה כשבוע ימים. משימת היחידה באותו לילה הייתה ביצוע מארב בקלעת ג'בור. לאחר תנועת לילה של מספר שעות הגיע הכוח לאיזור המארב. הטור היה ארוך ומורכב מקצינים ולוחמים ותיקים. חלקם, ומשה בתוכם, אל אף שחוו פעילות מבצעית בלבנון, טרם חוו התקלות. משה, שנחשב לחייל טוב מאוד ובולט מבני מחזורו, הלך עם מקלע "נגב" וכדור בקנה. כשהתקרבו לנקודה שבה אמור היה מהארב להתמקם, עבר משה לפנים על מנת לחפות על שלב סריקת אזור ההמקמות. מיד לאחר מכן עברו אותו רס"ן איתן בלחסן ז"ל, מפקד הסיירת, וסגן לירז טיטו ז"ל, קצין ההנדסה. שניהם ירדו מטרים ספורים לפניו על מנת לבדוק את השטח או את אזור המרבץ עצמו.

השעה הייתה אחת וחצי בלילה. משה עם ה"נגב" היה היחיד שראה אותם (או שהיה בקשר עין איתם) ואז בבת אחת – צרור אדיר מטווח קצר, מימין לשמאל. למשה היה ברור באותו הרגע ששני הקצינים מתים. הוא לא זז.

ומשה לא קם, ומשה לא הסתער

* הערה: השם הפרטי בדוי, על אף שהדיווח דווח לפרטיו בעיתונות. כולל שמות ותמונות. מצאתי לנכון לשמור על עיקרון של אי פירסום שם כאשר קיימת סבירות. גם אם נמוכה. של פגיעה בכבוד האדם.

המפל"ג (סמ"פ) דוד, שהיה מפקדו של משה במסלול, שכב במחסה מרוחק יותר מעבר למשה. עם הישמע הצרור הראשון, צעק דוד: "איתן, איתן" וזינק לתוך האש – לתוך הנקיק. דוד החל להילחם לבדו.

ואז כעבור מספר שניות או דקות, קרא למקלעניסט: "משה, בוא למטה!"… ומשה לא בא. משה לא העז: "ידעתי שלהסתער עכשיו זה למותבמלחמה דבילית", "… תוך כדי זה שאני מנהל אש, הגיעו אלי כוחות שהיו מאחור ושאלו אותי איפה מתנהל כל העסק. הצבעתי לכיוון ושלחתי אותם למקום שאני עצמי לא העזתי ללכת אליו. הם ירדו ואני לא זזתי. בסוף קמתי וגלשתי פנימה בין הסלעים. זה היה פחד אלוהים, זה היה תופת. נתזים עפים עליך, כדורים שורקים, ממש כמו בשיר על גבעת התחמושת".

הוא חשב על האש בגבעת התחמושת ואני חשבתי על האנשים ונזכרתי במקלועניסט אחר משם. איתן נווה שלחם בקרב על גבעת התחמושת. לחימתו הונצחה בשיר מפורסם "הקרב על גבעת התחמושת", שורות השיר ממחישות את יתרונו וגדלות רוחו: "שלחתי את איתן, איתן לא היסס לרגע…"

"הקרב על גבעת התחמושת"

"…אותו הרגע נזרק רימון מבחוץ. בנס לא נפגענו, חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. שלחתי את איתן, איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שישאר בקו שלי. ככה עברנו שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים. עד שנפגע בראשו ונפל פנימה…"

בסופו של דבר נפלו שלושה לוחמים במבצע: רס"ן איתן בלחסן, סגן דוד גרנית, וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו. חמישה פצועים פונו בסיום הלחימה.

אנשי החיזבאללה נסוגו, ככל הנראה ללא אבדות.

למה הוא לא קם?

משה לא הסתער. זו עובדה. מדוע? האם מדובר בפחד? האם מדובר באידיאולוגיה? האם מדובר בשניהם גם יחד? ואולי מה שקרה זו הגדולה בסכנות לחברה פתוחה ומורכבת כשלנו: מתן לגיטימציה לפחד על ידי אידיאולוגיה – ומקומה מחוץ למחננו. אולי בעצם כולם פוחדים… שהרי כל אחד בסופו של דבר פוחד. כל אחד ואחד נדרש להתגבר על הפחד – זהו מבחן אמיתי ללוחם. ויש כאלה שיאמרו, סתם פחדן שעוטף את פחדנותו ומתרץ אותה בבניית מחילות שקירותיהם אידיאולוגיה של אי-הצדקת הדרך, או אידיאולוגיה של "מלחמה דבילית". מחילות עמוקות כל כך שגם כאשר חבר נופל וחבר אחר קורא לעזרה – אתה במחילה שלך. מחילות שאולי בנו אותן שלושה אבות או ארבע אמהות ואתה רק העמקת אותן וטייחת, ואולי גם ניסית להרחיבן על מנת שלא תיכנס אליהן לבד. מחילות מספיק רחבות על מנת שתיכנס אליהן לא רק עם עוד מספר חברים מהתנועה, מהשכונה או מהמשק. אלא מחילות שתמשוך אליהן גם את חבריך ליחידה ואולי גם את מפקדיך.

ובדרך כלל מול הפחד האולי טבעי של לקום ולהסתער (או לעלות לעמדות), פחד המושך ומחבר אותך לאימא אדמה פועלים כוחות אחרים הדוחפים אותך קדימה: לקום ולהסתער. כוחות של מחויבותך לחבריך ומפקדיך, כוחות של מערכות ערכים עליהם גדלת ואותן הנחילו לך הוריך, מוריך ומחנכך. לכוחות אלה הדוחפים אותך קדימה אנו מקווים שתצרף גם את הבושה. הבושה שתדחוף אותך באם לא תקום ותסתער, הבושה מחבריך, הבושה ממפקדיך, והבושה גם מפקודיך. כוחות ומחשבות המסיטים או אומרים להסיט כל מחשבה של פחד.

אך משה לא קם, משה לא הסתער.

אמא אדמה – גם אם היא לא שלו, אלא לבנונית – משכה יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה ואפילו יותר מהבושה. והוא נשאר מחובר לאמא אדמה.

כיצד נתייחס לויכוח הציבורי?

אחד המאפיינים של חברה דמוקרטית ופתוחה הוא רב-שיח ציבורי שבו באות לידי ביטוי מגוון דעות בנושאים לאומיים ותרבותייםשונים. מאפיין זה מושתת, בין היתר, גם על העיקרון הדמוקרטי חופש ביטוי. חופש זה הוא אחד מהחירויות הבסיסיות של האזרח במדינה דמוקרטית. הוא מעניק לאזרח את הזכות והיכולת להביע את דעתו, להעלול ביקורת ולמחות, לשכנע כי דעתו נכונה יותר ולהביא לשיפור בתחומים שונים בחברה הדמוקרטית.

הוויכוח הציבורי אף מסייע בשמירה על האיזון החברתי ומאפשר לכל אדם מחד, להביע דעתו, ומאידך, להיחשף לדעות אחרות ואף מנוגדות. היכולת לנהל ויכוח ולהתנצח עם מי שמחזיק בדעות הפוכות היא אחד מגילוייו של חופש הביטוי.

הדיון סביב סוגיית לבנון הינו נתון ומהווה חלק מהמציאות הים-יומית במדינת ישראל ונובע מהעדר הסכמה לאומית בנושא זה. דיון זה אינו מצביע על חוסר גיבוי לחיילי צה"ל. יתרה מכך, הויכוח מעיד על "איכפתיות" הציבור, ודאגה לשלומנו תוך נסיון למצוא פתרון למצב המורכב. הציבור מעריך אותנו, תומך בנו ויודע שאפשר לסמוך עלינו ולבטוח בנו.

עם זאת, הויכוח הציבורי בנושא לבנון עלול ליצור בקרב חיילי המוצב/המחלקה/הפלוגה תחושות של חוסר גיבוי, חוסר איכפתיות, פגיעה במורל ובמוטיבציה וכן ערעור הלכידות היחידתית.

גם משה בין זאת:

"כמו שהיה ברור לי שאני לא רוצה להיכנס יותר ללבנון, באותה מידה הייתי משוכנע שאני חייב לעשות את זה. אחרת מה אני אגיד לחייל שלא יסכים למשל לפנות התנחלו. זו גם לא דרך שכל אחד יעשה דין לעצמו ויחליט איזו משימה מתאימה לו ואיזו לא".

גם חבריו לפלוגה הבינו זאת:

"אבל מי אנחנו שנתווכח עם שיקולים אסטרטגיים של גנרלים. כשנפער סדק אז אין לזה סוף. היום זה לבנון, מחר זה יהודה ושומרון. בקצב הזה גם איגוף מימין או משמאל ייפתח לדיון תוך כדי קרב" (מדבריו של רוזנטל, אחד הלוחמים שהשתתפו בהיתקלות).

דבקות במשימה ללא קשר לדעות אישיות

אסור היה לסמוך על כך שבשעת מבחן ידע כל לוחם להפריד בין השקפת עולמו הפרטי, אמונותיו ועמדותיו לבין המתחייב מהמונח "חייל ולוחם". כלומר לבצע משימה בצורה הטובה ביותר ללא כל קשר לעמדתו ביחס להגיון הפוליטי הטמון בבסיסה.

מפקד, כל מפקד חייב לחזור ולהסביר, לחזור ולשנן באוזני פקודיו את ההכרח לבצע את שיוטל עליהם (בגבולות בחוק) ללא שום זיקה, השפעה או התנייה בין המשימה (וההגיוןהפוליטי/המדיני שבבסיסה) לבין השקפת עולם זו או אחרת.

שאחרת – אין צבא! יש רק מליציות!

מותר ואף צריך לקיים שיחה, גם על נושאים אלה ביחידה (בכל יחידה) ובלבד שהמפד יוכל לנהלה ולבקר את תוצאותיה. תוצאתה האחת והיחידה תהא: קידוש הקו המבדיל בין חופש הדעה (לה זכאי כל חייל) ובין אחדות המעשה וחובת הביצוע.

הדרך היחידה להבטיח בקרה כזו היא בכך שהמפקד ייזום וינהל את השיחה בראשותו. רק כך יוכל להבטיח את תוצאותיה. בכל דרך אחרת – השיחות תתנהלנה אך תוצאתן והשפעתן – מי יישורן? אנו מצויים בתקופה בה צה"ל מבצע משימו המצויות בקו החזית של הויכוח הפוליטי בחברה הישראלית כגון התהליך המדיני. ויכוח חריף, מר לעיתים, אך לגיטימי וחשוב לעצם קיומה של הדינמיקה הדמוקרטית במדינת ישראל. כל חייל מכוחהיותו אזרח רשאי (ואף חייב) לגבש לעצמו עמדה בוויכוח, בהיות צה"ל צבא העם מתקיים שיקוף כזה או אחר של הוויכוח בכל אחת מיחידותיו. צבאנו עתיר וכנראה שיהיה עתיר עוד יותר משימות שאינן בתחום ההסכמה הלאומית הרחבה. הדרך היחידה שלמר את יכולת הפעולה של צה"ל ולהבטיח אחדות מעשה לצד חופש דעה, היא בטיפוח יום-יומי של הקו המפריד בין השניים. ככל שהזיקה בין המחלוקת הציבורית לבין משימות היחידה גדול יותר, כך מתעצם וגובר הצורך בהבהרת והדגשת הקו המפריד. זהו טיפול מניעתי – ששכרו בשעת מבחן.

משום כך – גם זוהי משימתך המפקד!

אלעזר שטרן, תא"ל

קצין חינוך ונוער ראשי