משפחת טיטו היקרה!
עברו 5 שנים והזיכרון של לירז מלווה אותי ובמיוחד ביום הקשה הזה, יום הזיכרון. רציתי לספר לכם על ההיכרות שלי עם לירז: אני הכרתי את לירז כשהגיע ליחס"פ לקורס, אני, צעירה אחרי שעשיתי קורס חבלה בדרום, נשלחתי ליחס"פ לעבור קורס. היו רק בנים,ואני בת יחידה. זו היתה תקופה מאוד קשה, ואני במלחמה קיומית להוכיח עצמי, להראות לכולם שאני מסוגלת ובנוסף לכך הקושי של הקורס, השעות, המבחנים, המסה, והיחס או חוסר היחס אלינו, כי אנחנו קורסיסטים ואין לנו את הזכות להיות עוד חלק מהיחידה. אני מתוודה שהיה קשה לי מאוד להתמודד עם הבנים, היתה ביננו תחרות גדולה, הם ראו בי כאחת שתעבור ממילא, ואני ניסיתי להוכיח אחרת, אבל 'טיטו', ככה קראנו לו, התנהג אלי אחרת,אני לא אשכח את זה לעולם, נורא חיבבתי אותו והערכתי אותו על כך, מעבר ליכולות שלו, לחוש ההומור שלו גם בתקופת קורס די מתישה.
טיטו היה חתיך, היה לו שארם, בחור כובש ויותר מכל היתה בו "אמיתיות" טהורה.אח"כ אני המשכתי להדריך ביחידה וטיטו עבר לצפון, ואני הייתי באילת באיזו תחרות כדורעף שהשתתפה היחידה כשקיבלתי את הטלפון שבישר לי את הבשורה. כ"כ כעסתי שלא ידעתי, שלא יכולתי להיות בהלוויה.כעת, נותר בי הזיכרון הטוב של טיטו.
רציתי רק עוד להוסיף שאתם נראים לי משפחה מלוכדת וחמה, אני מאחלת לכם שאלוהים ירעיף עליכם רק חום ואהבה ושלא תדעו לעולם עוד צער, אני מודה לכם על ההזדמנות הנפלאה, האפשרות לכתוב את מה שבלב מקנן כבר שנים.
אפרת ויגלמן