הייתי עם לירז בצוות בקורס קצינים אגמ"י בבה"ד 1. לא אשכח לעולם את הבחור החייכן והצחקן, מלא המוטיבציה והנכון לעזור בכל רגע. וכמה "מורעל" הוא היה.
כעבור יותר משנה שבתי לבסיס שבטה שבנגב מתרגיל בן שלושה ימים, מבלי לדעת דבר על מה שארע. לפני העיון במוסף הספורט רציתי לעיין גם בכותרת העיתון וברגע שקראתי את הכותרת- חשכו עיניי וכך גם העידו חלק מחיילי שעמדו לצידי. יש הבדל מדהים בין לשמוע על אסון בו אינך מכיר איש לבין המהלומה ברגע שאתה מבין כי אדם שחיית יחד עימו, ואפילו לארבעה חודשים בלבד, איננו עוד.
גם את ההלוויה איחרתי ובאותו יום שישי נסעתי מחיפה לפתח- תקווה, לבית הוריו של לירז, לשבעה. נתתי להוריו תמונות מתקופת היותנו צוערים בבה"ד 1 וסיפרתי להם מעט על לירז, כפי שאני הכרתי אותו.
כיום אני כבר בן 28, נשוי ואב לתינוקת בת 7 חודשים. על לירז אני חושב לא מעט ולא רק בימי זכרון.
מי ייתן והארץ תשקוט והמשפט שכל אם ואב אומרים לילדיהם- עד גיל 18 כבר לא תצטרך לשרת בצבא- יתגשם ובקרוב.
לירז, יהי זכרך ברוך

איתי הלוי