השעה 12:00 בצהריים. הספירה לאחור החלה. בחמ"ל נמצאים קרן, פקידת מבצעים וסגן נטע, טייס אפאצ'י, שכרגע יושב בחמ"ל כקת"א (קצין תיאום אווירי). תפקידו הוא לסייע לכוחות צה"ל הנמצאים עדיין בלבנון: לתת מענה לכוחות שעלולים להיקלע למצוקה, לסייע באיתור מחבלים, להקצות מסוקי קרב וסער.
"מכיוון שהמסוקים טסים לאט, מחזיקים אותם קרוב לאיזור הפעילות והם שנותנים פתרון מהיר בזמן-אמת", מסביר נטע בין טלפון לטלפון. "בשנים האחרונות, המשימה העיקרית של חיל-האוויר היא לבנון. רק כאן מתבצעת לחימה. אבל לדעתי, ואני מדגיש שזו דעתי האישית בלבד, זה שיוצאים מלבנון לא אומר שהלחימה נגמרה. היא רק מקבלת אופי שונה. ללבנון יש חוקים משלה".
טייסי המסק"ר שאיישו את המינחת לא היו טייסים קבועים. הם התחלפו אחת לכמה ימים, בין היתר בגלל השחיקה. האחרונים שאיישו אותו היו טייסי אפאצ'י. בחמש בבוקר יצאו מסוקי האפאצ'י לתקיפה בלבנון בעקבות זיהוי של מחבלים. עכשיו, בצהריים, הם משלימים את שעות השינה – עד ההזנקה הבאה.
שיגרת יום במינחת הצפוני אינה דבר שניתן לחזות מראש. "ישנם ימים שקטים שכמעט ולא קורה בהם דבר", ממשיך סגן נטע, "ובאותה מידה יכול לבוא יום, שמהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה או אפילו ברצף ליום שלמחרת, אירוע ירדוף אירוע וצריך לטפל במאה דברים בו-זמנית. אין זמן לנשום, ובוודאי שאין זמן לישון".
סגן נטע, 23, מתגורר בקיבוץ כברי. השירות בצפון, כפי שהוא מעיד, הוא מבחינתו קל"ב. "אני בהחלט מרגיש שאני מגן על הבית וכשאני שומע על ירי קטיושות, אני יודע היטב מה המשמעות. אני מכיר את ההרגשה די טוב".

הזנקה אחרונה (כמעט) הראשון מבין הטייסים שהתעורר היה סגן אמיר, הצעיר מבין הטייסים ששהו בכוננות האחרונה במינחת. בעוד מספר שעות הוא עוזב את המינחת וחוזר לבסיס. "אם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיף להישאר כאן", הוא אומר. זו הפעם השנייה שאמיר נמצא בכוננות במינחת. "בגלל שמועד היציאה מלבנון מתקרב, האווירה עכשיו חמה יותר ומזניקים אותנו הרבה מאוד", הוא מסביר. "כטייס צעיר, הייתי רוצה להתנסות כמה שיותר בגיחות מבצעיות. יש הבדל גדול בין אימונים לבין הדבר האמיתי. בסופו של דבר, באימונים הכל ידוע מראש. פה הכל בלתי צפוי ובלתי מתוכנן.
"בהזנקות הראשונות תמיד יש לחץ. אתה לא יודע בדיוק איך זה יהיה, למרות שכולם מספרים לך סיפורים. בהתחלה כולם קצת נרגשים ואחר-כך זה הופך לשיגרה, למרות שתמיד יש את אלמנט אי-הוודאות".

יכול להיות שההזנקה שלך היום בבוקר היא הפעם האחרונה שתחצה קו ללבנון.

"פעם אחרונה שאני חוצה קו? אני לא יודע. כנראה שזו הפעם האחרונה כאן, אבל גם זה לא בטוח. כולנו יודעים שזה הסוף, אבל אין תחושה אמיתית כזאת".
15:50. סגן אמיר תיכנן לחזור לישון, אבל הזנקה נוספת גרמה לתוכנית הזו להתבטל. דקות ספורות לאחר-מכן הוא כבר היה באוויר. האווירה בחמ"ל מתוחה. מזל"ט איתר רכב מטל"ר (מטול רקטות) בנסיעה. החשש הוא שהרכב עלול לשגר קטיושות לעבר שטח ישראל. מפיקוד צפון יצאה דרישה להזניק מסוקים, על-מנת שישמידו את הרכב.
"הפיקוד נתן הוראה לפתוח את המיקלטים?" שואל בטלפון סא"ל יורם, מפקד המינחת. מפיקוד צפון משיבים, שהמיקלטים כבר פתוחים מהבוקר. בינתיים מנסים מסוקי האפאצ'י לאתר את הרכב, שנמצא בקירבת הכפר חירבת סלים, חבוי בין העצים. המסוקים מבקשים אישור לחצות את הקו הסגול, המפריד בין שטח ישראל לרצועת הביטחון.
16:45. עדיין אין זיהוי ודאי של המסוקים. המסוקים מקבלים הוראה לחזור למינחת. התקיפה נדחית ללילה.
17:15. המסוקים נוחתים.

אנחנו דור הבט"ש אחד מטייסי האפאצ'י הוא סגן חיימון. "לדעתי, רוב המשימות בלבנון הן דווקא די שיגרתיות", הוא אומר. יש גם משימות יותר מעניינות, כמו תקיפת מחבלים. אין ספק, שזה חשוב לטוס טיסות מבצעיות בשטח אויב, אבל גם בלי זה אפשר להסתדר, למרות שיש מי שיחלוק עלי. בסך-הכל, גורמי הסיכון בלבנון הם לא מאוד גבוהים. כשאני טס בלבנון, אני לא חושש. אני לא חושב שאולי אני לא אחזור. אנחנו טסים פה יחסית גבוה ומרגישים מאוד מוגנים. אופי הטיסה לא דומה לאופי של טיסה במלחמה, לפחות לפי מה שמספרים הוותיקים בטייסת".
בינתיים מחליף סגן עידו את סגן אמיר, שחוזר לבסיס לבצע טיסות מסוג אחר. עידו וחיימון עברו יחד את קורס ההסבה למסוקי האפאצ'י. זה היה הקורס הראשון שנערך בארץ. "נערי האפאצ'י" היתה הכותרת של הכתבה בנושא, והכינוי נדבק.
"הטייסים הצעירים כבר לא יחוו את ההרגשה הזאת של ההזנקה, את הלחץ, את הריצה המטורפת למסוקים. כנראה שהדור הבא יהיה דור השלום. לא שאנחנו היינו דור המלחמה, לכל היותר היינו דור הבט"ש", אומר סגן חיימון. "צר לי בשבילם, כי כבר מהקורס מתחילים לחשוב על הגיחות המבצעיות".
עד הפינוי, הספיק סגן עידו, 23, לבצע 20 כוננויות במינחת הצפוני. באחת הפעמים אירעה היתקלות בין סיירת הצנחנים לכוח מחבלים. מפקד הסיירת, רס"ן איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים, סגן לירז טיטו ז"ל וסגן דוד גרנית ז"ל, נהרגו בהיתקלות.
"הם ישבו בנקודה הכי בעייתית בלבנון", מספר סגן עידו. "לפני שהם יצאו למארב, מפקד הכוח נתן לנו עזרים יעודיים, כמו תצלומי אוויר שמראים בדיוק איפה כל אחד מהם נמצא. כשקיבלנו את הקריאה 'זנק!', ידענו בדיוק מה לעשות. זו ההזנקה הכי חמה שיש, כשכוח נתקל. הגענו למקום תוך דקות. בשטח עדיין התנהל קרב יריות. היה לנו קשה ליצור איתם קשר, אבל שמענו אותם צועקים אחד לשני. המוביל שלנו לקח את התותח וירה. זה גמר את האירוע. עכשיו המשימה היתה איסוף הפצועים. הכנסנו את הינשוף והתפקיד שלנו נגמר".
20:00. החל התדריך לתקיפה שתתבצע מאוחר בלילה. ברקע שומעים את חדשות הערוץ השני. הטייסים יושבים עם המפות ולומדים את השטח. בין לבין חוטפים משהו לאכול. הלילה, כמו בלילות רבים נוספים שעברו על הטייסים במינחת, אין סיכוי לישון. מפקד המינחת, סא"ל יורם, מתדרך לקראת היציאה. בין השאר הוא מזהיר מפני איומי הטילים. לפני שנה, בזמן שמסוקו הוזנק לסייע לכוח רגלי, נורו לעברו ארבעה טילי SA-7. מאז הוא מקפיד לחזור על הסכנות של לבנון לפני כל טיסה.

בשנתיים האחרונות אתה מעורב בעצם בכל פעילויות המסוקים בלבנון.

"זה נכון. אני או אחד הקצינים שלי. אין רגע דל, גם בתקופות שלכאורה הן שקטות. תוך שנייה הכל מגיע כאן לקיצוניות. היום זה יום שיגרתי יחסית. יש הרבה ימים כאלה. בשבוע ממוצע יש פה בין חמש לעשר הזנקות".
00:50. מסוקי האפאצ'י יצאו לתקוף את אותה מטרה מהצהריים, רכב מטל"ר באיזור חירבת סלים. השטח נלמד היטב והזיהוי היה כמעט מיידי. שעה אחר-כך כבר נחתו שני מסוקי האפאצ'י. שני טילים נורו והרכב, שהתחבא בין שני עצים, הושמד. בחדשות של שלוש לפנות-בוקר דווח על תקיפה של מסוקי קרב. הכל פעל על-פי הספר. בסרט של התקיפה רואים כיצד נדלקת להבה גדולה אחרי פגיעת הטיל. גם פיצוצי משנה היו. אין ספק, היה במטל"ר חימוש. התחקיר נמשך כמעט עד הזריחה. אחריו הולכים הטייסים לישון.
08:00. רס"ן (מיל') רן, אחד הטייסים, כבר במועדון, מחפש בטלוויזיה וברדיו איזכור כלשהו לתקיפה. על התקיפה לא נאמר דבר, אך פינוי מוצב רותם שמתרחש באותה שעה מסוקר בהרחבה. מאז שהגיע לגף, שלושה ימים קודם-לכן, לא מצליח רן לישון כמו שצריך. "אשתי אומרת שזה בגלל שהיא איננה".
"אני אוהב את המדינה הזאת ועושה מה שצריך", אומר רן. "אבל אני צריך לבנות בתים, לא להרוס אותם". רן הוא המילואימניק היחיד בחבורה. כשהוא לא במילואים, הוא סטודנט לאדריכלות.

איך עברה התקיפה?

"פגענו, זה מה שחשוב. כשאתה מקבל מטרה, אתה מתייחס אליה רק מבחינה מקצועית. אתה חושב רק איך לפגוע בה ובאיזה חימוש. אתה לא חושב על המטרה עצמה או על מה שמאחוריה, כי עלולות לעלות שאלות שיכולות לגרום לחששות ולהוריד את התיפקוד. עשית את המשימה? הצלחת? פגעת? מצוין. בסוף זה מלחמה, ומלחמה זה לא דבר נחמד".
09:00. רס"ן זוהר, מוביל מבנה המסוקים, התעורר. "הגיחה של אתמול היתה גיחה בעייתית", הוא אומר. "המטרה היתה מוסתרת והסיכוי לפגוע במצב כזה הוא לא גבוה, כי אתה לא רואה אותה. עבור המוביל, זו דילמה קבועה, כי תמיד קיימת סכנה של פגיעה באזרחים. ויש גם את עניין הסיכון: עד כמה אנחנו מוכנים להסתכן על-מנת לבצע את המשימה. לכל הדעות, מחיר של היפגעות לא עומד בפרופורציה לביצוע המשימה. מבחינת טייסי המסק"ר, המורכבות של לבנון תמיד היתה גבוהה יחסית. בעיקר מבחינת המוביל, שבשטח יש לו מרחב החלטה די גדול. כל טעות שלו, תמיד תשחק לידי המחבלים. אלה שיקולים שאי אפשר להתעלם מהם. כל אחד יודע בדיוק מה המשמעות של לפגוע בבית הלא הנכון".
12:00. 24 השעות האחרונות במינחת הצפוני כללו: הזנקה אחת, תקיפה אחת והרבה מאוד השערות לגבי העתיד. חלקן יתממש וחלקן לא. דבר אחד בטוח: רן, זוהר, עידו, חיימון ונטע חזרו הביתה.