עשר שנים
עשר שנים עברו מאז אותו יום
בהתחלה זה כאב
כל כך כאב עד שהיה קשה לנשום
אח"כ בא כעס, תיסכול, בלבול
הרי מה זה אומר שאתה לא איתנו? איך זה יכול היות?
הרי אתה תמיד איתי, במחשבות, ברגשות
אז מה זה אומר שאתה לא כאן?
ואולי בכלל נסעת לארץ רחוקה שאין בה טלפונים או אינטרנט ואתה פשוט לא זמין

היום כבר אין כעס, אין תיסכול
היום יש געגועים רבים ותחושת החמצה גדולה
חושבת עליך
חושבת על מה שיכול היה להיות
ניזכרת ברגעים שחלקנו יחד
עדיין שומעת את הקול שלך
זוכרת את הריח שלך
את הצחוק שלך
את הכתף החסונה שלך
תמיד הצעת לי כתף חסונה להישען עליה
כמה היא חסרה לי היום…

אתמול היתה לך יומולדת
היית אמור להיות בן 31
אתמול גם נולדה לי אחיינית חדשה
סוריאליסטי משהו….

הרגע חזרתי מהאזכרה שלך
כהרגלנו בקודש, שנה אחרי שנה, נפגשנו כל החברים והמשפחה, התעדכנו זה בחיי זה, סיפרנו סיפורים, התחבקנו, התנשקנו, ונזכרנו…
נזכרנו בך, במי שהיית עבור כל אחד מאיתנו, בסיפורים ובחוויות האישיות.
מסתכלת על התמונות שלך, שבעבר העלו בי המון דמעות, והיום הן מעלות חיוך…. חיוך עצוב, חיוך של געגוע.

בשנים הראשונות היו לי המון שאלות – איך זה קרה? מה? מתי? מי היה שם? וכו'…
כל השאלות קיבלו מענה ותשובה למעט שאלה אחת –

למה?
אל מלא רחמים, למה?
למה לא ריחמת הפעם? למה לא התחשבת בהורים, באחים, במשפחה ובחברים?
למה?

לשאלה הזו, כנראה, לעולם לא אמצא תשובה

אז עד שניפגש שוב,
אוהבת

אני