האמת היא שלא תכננתי לשבת ולכתוב משהו לזכרו של לירז טיטו, בין היתר, כי היה חסר לי האומץ לזה במשך עשר שנים.

הכרתי את לירז בצבא, הוא היה פרח צעיר, עשה מסלול בהנדסה שכל הזמן קיצרו לו אותו וקידמו אותו מוקדם, היינו קוראים לאנשים האלה "צוויצים" צערים ופוחזים שלא עברו כלום וכבר מקדמים אותם.

שמעתי עליו כשהוא היה בקורס מכי"ם (משקי"ם) ואני כבר סיימתי, כולם דיברו עליו על כמה שהוא מקודם מהר, גם לקורס קצינים הוא יצא מיד אחרי זה. בגלל שהשתוללתי הודחתי
מקורס קצינים אחד והתחלתי שני מחזור אחרי זה אז התחברנו, פתאום הוא הגיע לקורס שאליו אני הגעתי.

הזכרון הראשון שלי ממנו מהקורס, זה את המערכת סטריאו הענקית שהוא הביא איתו, בואנה המוסיקה שהוא שם שם בשבתות שנשארנו, זה היה קצת מטורף, אבל מיד ראו שמדובר בדמות צבעונית, מדליקה כזו. הוא היה אחד מאלו שכולם זילזלו בו, צוויץ, אבל לאט לאט אחרי שהבנת שהוא רציני הבנת שהקידום שלו הוא לא סתם, זה מגיע לו.

אחרי ההשלמה החיילית (ח"ץ) המשכנו קצת ביחד, אבל מהר מאוד נפרדו דרכינו, אני עליתי לי ללבנון והוא המשיך בהכשרה של היחס"פ. לא ראיתי אותו המון זמן.

הייתי די בודד בצפון, התפקיד, האירועים, היחידות, המבצעים לא השאירו לי המון זמן להתמודד עם חיי חברה שם, חוץ מזה, שכמות המבצעים הייתה גדולה מדי בשביל התפקיד, ואז החליטו שגם ביק"ל (יחידת קישור ללבנון) צריכים קצני הנדסה למבצעים מיוחדים, פתאום מגיע אליי איזה בחור שחום שאני מכיר מהעבר – לירז טיטו, עם החיוך המטורף שלו, השובבות בלי סוף.

ביקשו ממני להכשיר אותו בהטמנת מטענים, האמת היא שהוא כל כך רצה אקשן, שהוא לא פיספס שום הזדמנות ללמוד, אומנם הוא כבר פינטז על העתיד והתחיל ללמוד ספרדית, אבל הוא למד הכל על הטמנות כמו ספוג שרק רוצה עוד מים. ואני… אוף הפז"מ אני עומד מעליו, אומר לו שזה עוד לא מושלם, מנחה אותו איך להניח גם מיקוש, איך להסוות עוד מטען, יותר גדול יותר קטן, והוא עם כל שמחת החיים שלו, מרוכז כאילו אין מחר, רק ללמוד רק לעשות, רק להיות הכי טוב.

התמונה באתר (לירז משמאל, אני מימין), היא תמונה מאחד מנוהלי הקרב הראשונים שבהם "הביאו" לי את לירז, הוא עם הציוד, בדיוק אחרי שחזרנו מהחורשה הקבועה בבסיס בירנית, החורשה שבה הייתי מדריך אותו ואת יתר הקצינים הטמנות והסוואות. לירז כבר גמור, אחרי אני לא יודע כמה הטמנות ואני צוחק איתו.

חזרתי מלילה אחרי מבצע, לקראת בוקר כבר קיבלתי טלפון להגיע למבצע נוסף גם נשארו לנו מטענים מהמבצע הקודם שמתאמים בדיוק לאותו תוואי קרקע, התחמקתי, זה לא התאים לי, זה לא אני, אבל באמת כבר הייתי גמור. הצעתי שלירז ומעיין ילכו למבצע כדי שיצברו עוד ניסיון.

אני זוכר את עצמי ישן, מקבל טלפון, כמו עשרות אחרים במהלך השירות, תעלה למעלה יש התקלות, אוסף את עצמי אוסף את הציוד המוכן כמו תמיד ליד המיטה ומקבל תידרוך. אלא שהפעם הסיטואציה הייתה קצת שונה, עליתי, הגעתי לחמ"ל ישבו שם קציני הנדסה ואמרו לי "לירז הלך, אתה צריך לנסוע ולבדוק את הציוד" זהו הכל נגמר ברגע אחד: התמונות לא מפסיקות לחלוף לי בראש מאז, של החיוך המלא של לירז, יופי הנעורים, חדוות החיים.

לירז היה ילד יפה, אחד הדברים שאהב היה הג'יפ שלו, אבא שלו אירגן ראלי לזכרו בעבר, כחבר, ג'יפאי, לוחם, הייתי חייב להזכיר אותו כאן באתר.

יהי זכרו ברוך,

מתגעגע, יריב