רציתי לכתוב לכם מילים טובות.
רציתי להיות מסוגלת להגיד לכם את כל מה שהרגשתי, כשפגשתי את הבן שלכם.
אבל לא יכולתי להקיף במילותי, את כל התחושות, וכל הצער וכל ההתפעלות שמילאו את ליבי,
למראה יופיים,עוצמתם של החיים שנגלו לעיני לעומת עוצמתו הבלתי מוסברת, והכאב האדיר שהגיע עם המוות הפתאומי.
בכל מילה, תמונה ואות באתר הזה, טמונה אהבה כל-כך גדולה. געגועים עצומים, לילד שהיה ואיננו עוד.
אני שזכיתי להכיר אותו ואתכם, רק אחרי מותו.
יכולתי בדרך מוזרה, כמעט לדעת, איך הוא היה באמת. על כל גווניו. על מעלותיו כי רבו.
כיון שכל-כך חי הוא בתוככם. מלא יופי
ונעורים. חיוניות ומשמעות. העלאת זכרו. איננה מצליחה לטשטש את סוד חייו. את כוחם בעולמנו.
נהפוך הוא. הנצחתו של יקירכם, דומה בוראת אותו, כל יום מחדש. ומספרת את סיפורו שוב ושוב. על נימיו הרגישים והמעודנים ביותר. על
הטרגדיה הנוראה כל-כך של המוות שקוטף את הכל באחת.
אתה מנסה להבין, לחשוב. איך? למה? מדוע דוקא לו ולחבריו לקרב? ושוב אתה מגיע למסקנה המצמררת. שככל שטובים יותר הבנים, כך הם נדרשים במקום אחר, לשרת במלכות אחרת. ונגזלים הם מאיתנו במחי של יד. אחרי שרק התחלנו להתרגל, לקיומם המבורך בתוכנו.
מה לא ראיתי בו? ילד אהוב, נער חברותי, מפקד נערץ, המפגין לאורך הימים, אומץ לב, רגישות, יופי, עוצמה סוחפת של אהבת חיים ואדם.
שלא הותירו אף אחד מהסובבים אותו, אדיש לקיסמו.
תכונותיו אלה, האירו את כולכם באור יקרות, ושטפו באור גדול את מי שרק ניקרה בדרכו. רק נגע, ולו רק במעט, במסלול חייו, הקצר אמנם, עד כדי, חוסר ישע, אך הרצוף אהבה נתינה ותחושת שיתוף הדרך של חיים שלמים.
מניסיוני, הדומה לניסיונם של רבים וטובים אחרים. אין כמעט דרך, להגיד נחמה. על נתינה כל-כך קיצונית של חיים בטוב. האכזריות שבלקיחה, היא כמעט בלתי ניתנת להאמר. שלא לדבר, על לחיות אותה ביום-יום, לנצח את הכאב המשתק בה.
מי יתן, כי מן השמיים תנוחמו. ונזכה כולנו לימים בהם יקירינו ישובו לחיקינו. חיים ואמיתיים מתמיד.
היו חזקים אתם, ודעו להמשיך בדרך, למרות הכאב הנמהל בזכרון. למרות הקושי הבלתי נסבל בלראות ולגעת בכאב הכרוך במסכת חייו של לירז.
במותו ציווה לנו את החיים.
ואתם בהנצחתו ובכוח חייו מעבירים צוואה זו לנו.
מי יתן ולא תדעו עוד צער. ותחזקו ותתחזקו מהחיים בשיא עוצמתם.

לירז טיטו ז"ל
יהי זכרו ברוך

נירה

לרפי.
ביקרתי בחנות שלך באקראי. תמונותיו של לירז, ממש קראו אלי את חייו. ריגשתם אותי. והבטחתי לעצמי, להעלות על הכתב את כאביי. אני מקוה שדברי לא יעציבו אתכם, אלא יתנו טפיחה על השכם. מעוברת אורח.
כמו כן, כולי תקוה, שתמשיכו לטפח את הקשר בין משפחת השכול. למשפחת החיים. כי בעיני, משפחה אחת אנו. משפחת החיים. מי יתן וכך יהיה.