היום הייתי בתיכון שלך,ברנר בפתח תקווה ,בחור בן 33 ומסביבי ילדים ,תיכוניסטים.
כל הזמן אני חושב, האם פה שיחקת בכדור, והאם כל בוקר ראית את המדרגות האלו שהלכת לכיתה, האם אחת המורות פה שאני רואה, הייתה המורה שלך?
הטקס מתחיל, טקס מרגש, ואני כל הזמן חושב האם התאמנת פה באולם הספורט הזה?

ואת השם שלך מקריאה ילדה יפה, ואני רוצה לגשת ולהגיד לה עד כמה השם שלפני שניה קראה, הכיל עולם ומלואו מאחוריו.
ודמעות בעיניי, ודמותך עולה מול פניי, כרגיל מחייכת.

בסיום הטקס יצאתי חרש, בין מאות הנערים והנערות מסביב, וידעתי כי הליכתך לא הייתה לשווא. נפלת בארץ זרה על מנת למנוע פגיעה באחד מהילדים האלו. והם יוצאים מהאולם צוחקים ושמחים ואני חושב, האם גם אתה היית שמח לראות כמוני אותם, מוגנים בלי לדעת כי אנשים כמוך דאגו לזאת?

בסיום נכנסתי לתיכון וראיתי את הקיר עם תמונתך, ואת הנר שהדליקו עבורך.

לירז, גבר, רק שתדע שיש אנשים שזוכרים אותך כל יום.

ליאור אמסילי