ארכיון הקטגוריה: הנצחה

אזכרה 2018

ביום שלישי 20.2.2018 בשעה 18:30, ניפגש עם חברים ומשפחה בערב אזכרה ללירז בבית נעמת ארלוזורוב 51, פתח תקווה.

ביום חמישי 22.2.2018 בשעה 9 בבוקר ניפגש בבית העלמין סגולה.

צמצום טווח

הסרט צמצום טווח מתאר ומשחזר את מבצע 'צמצום טווח' בלבנון, המבצע בו נהרגו איתן בלחסן מפקד סיירת צנחנים, לירז בטיטו ודוד גרניט, תוך צילום ריאיונות עם חברים לנשק שהיו במבצע, וכן ריאיון עם טייס מסוק החילוץ שהחזיר את הכוח לישראל

 

קרב אחד… אינספור שאלות

שנה לפני הנסיגה התרחש אחד מהקרבות המיתולוגיים של צה"ל בדרום לבנון • סיירת צנחנים בפיקוד איתן בלחסן נתקלה במחבלים • בלחסן והקצין לירז טיטו נהרגו מיד • מפקד צוות הלוחמים דוד גרנית נטל פיקוד ובאומץ נדיר הנהיג את חייליו • הצרור האחרון שנורה הרג אותו • השבוע נפגשו שלושה מהלוחמים עם הוריו של גרנית, ודיברו על הבן שנפל, על המקלען שהיסס להצטרף ללחימה ועל הקרב שהפך למיתוס • שיח לוחמים

ב 23 בפברואר 1999 אירע קרב עקוב מדם בין צה"ל למחבלים בדרום לבנון, היתקלות אחת מתוך עשרות, שהדיה חוללו סערה בת יותר מעשור בצה"ל. אין צוער בקורס קצינים שלא למד על המקרה, אין מפקד שלא מכיר את הפרטים: סיירת צנחנים הופתעה במארב מחבלים. מפקד הסיירת, רס"ן איתן בלחסן, וקצין ההנדסה, סגן לירז טיטו, נהרגו ממכת האש הראשונה. מפקד צוות לוחמים, סגן דוד גרנית, החל לנהל את הלחימה במקומם תוך שהוא קורא לשאר להצטרף. המקלען נשאר במקום מחסה ולא הסתער, גם לאחר שנקרא לעזור. גרנית נהרג.

לפני הקרב היבהבו שלטי האזהרה המוכרים – חתירה למגע, ערך הרעות, מחויבות למשימה. 11 שנים אחרי, ערב יום הזיכרון, כשברקע שאלות אקטואליות לגבי מחויבות חיילים לצה"ל גם כשהם מגיעים מרקע אידיאולוגי שונה – הפגשנו לראשונה שלושה מהלוחמים עם הוריו השכולים של דוד גרנית. התוצאה היא ראשומון. כל אחד זוכר משהו אחר, כל אחד דולה מהקרב ההוא לקח אחר.

הם נכנסים אל בית משפחת גרנית, לוחצים את ידי האב, מנחם, נבוכים מול האם, נעמה. מדפדפים באלבום התמונות של דוד, נזכרים. שלושת לוחמי סיירת צנחנים שהגיעו למפגש היו אז באותה מדרגת סלע קטנה שבה נערכה הלחימה. מיטב הבנים. ירון רוזנטל מכפר עציון מנהל היום את בית ספר שדה גוש עציון; ישי רשף, שנפצע מרסיסים בהיתקלות, במקור בן נהלל, עוסק היום בהשקעות וגר בתל אביב; מיכאל ברוכי, שנפצע אנושות בתקרית, בן אלון שבות. על השולחן, בין צלחות העוגיות וקנקני השתייה, תמונתו של דוד, בחור יפה תואר מעפרה, מנהיג צנוע, נווט מצוין, ילד של טבע, אח, בן. על תפקודו בקרב קיבל צל"ש. חסר במפגש: המקלען, עומר. בחרנו בשם בדוי, לבקשת הוריו של דוד: "אנחנו מרחמים עליו, הוא שילם מחיר". עומר חי כבר שנים בהודו ומנהל שם חנות לישראלים.

לחימה "על עיוור"

לאט לאט מורכב הפסיפס, הלילה ההוא שחוזר ומופיע בלילותיהם. בעקבות מידע מודיעיני, יצאה סיירת הצנחנים לבצע מארב מעבר לקו האדום, באזור קלעת ג'בור שבדרום לבנון, נקודה גבוהה שמשקיפה על מוצבי צה"ל הגדולים וצפון המדינה. הם לא זוכרים פחד. "היתה תחושה שבסיירת לא נהרגים. פוגעים באויב בנקודה רגישה ויוצאים, אין מטווחי ברווזים". הנתיב, הררי, סבוך ותלול, עבר בשטח רווי סלעים, בוץ ושאריות שלג. הטור היה ארוך ומורכב מלוחמים צעירים וותיקים. אחד החיילים בצוות של דוד היה אז חתן טרי, ודוד שלח אותו לסוף הטור.

היה קור מקפיא של פברואר והם צעדו שעות עם ציוד כבד על הגב, בהליכה איטית וחרישית.

"התחלנו לטפס לשיא הגובה", נזכר מיכאל. "איתן פתח את העמדה עם לירז, ואחרי שני צעדים הם נעלמו לנו מהעיניים. עברה דקה ופתאום קרעו את הלילה צרורות מנשק אוטומטי. מטח אדיר אחרי שקט מוחלט של כמה שעות". דוד, שהיה מעט מאחור בזמן הפתיחה באש, התעשת ראשון ורץ לעבר הנקיק הצר שלתוכו נעלמו מפקד הסיירת וקצין ההנדסה, כשהוא קורא בשמו של איתן ומכניס את עצמו למוקד האש. הוא החל להילחם לבדו וקרא לחיילים נוספים להצטרף אליו. בינתיים השיב אש וזרק רימונים לעבר המחבלים. דוד קרא גם לעומר, המקלען, אבל הוא לא עזב את מסתור הסלע הבטוח, למעלה. כשמיכאל נכנס, דוד פקד עליו תחילה לנסות למשוך את הגופות כדי שלא יגיעו לידי המחבלים. מיכאל קיבל תעודת הערכה על תפקודו בקרב: כשדוד קרא "אחריי" – הוא הסתער.

"זו היתה סיטואציה מחורבנת להפליא", מספר ירון. "נפלנו על העמדה שלהם. נשאבנו לתוך מדרגת האבן הקטנה הזאת, דרך הנקיק, אחד אחרי השני, כשאנחנו לא מבינים מאיפה המחבלים יורים. התברר אחר כך שהם התחבאו מתחת למדרגת סלע שהסתירה אותם מתחתינו". החיילים מצאו עצמם לכודים בתוך מסתור של סלעי גיר, במבוי סתום, בחושך. מסביב הכל חלקלק מבוץ ומשלג. הם לא יכולים להקיף את המחבלים מהצדדים, וגם לא מזהים אותם. נלחמים "על עיוור" כשהם מנסים כל העת למשוך משם את הגופות.

"אלמנט ההפתעה היה אצלם", משלים ישי את התמונה. "המחבלים היו מוגנים בתוך מין מערה בסלע. כל היתרון הטכנולוגי והכמותי שלנו לא היה יכול להתבטא. לא הנשק המדויק, לא האמצעים לראיית לילה". מיכאל נפצע מכדור ברגל. דוד שמר על קור רוח, ותוך ניהול הקרב הורה לו לשים חוסם עורקים. בהמשך נפצע מיכאל מרימון שהתפוצץ לידו, ומעוד אחד שהתפוצץ סמוך לראשו, ומרסיסים רבים.

הקרב נמשך 12 דקות. עומר, שנשא את כלי הנשק הכבד והחשוב ביותר – מקלע מסוג "נגב", בעל קצב אש של 1,000 כדורים לדקה – לא ירד אל הנקיק. הוא כיוון לוחמים אחרים אל האש, אבל בעצמו לא נע. בדקות האחרונות החליט עומר לרדת לתוך הקרב. חבריו מניחים שזה לא היה למטרות לחימה, אלא כדי לחלץ את ההרוגים – אולם אז הושבת המקלע מכדור שפגע בו.

המילים האחרונות

על הצל"ש שהוענק להוריו של דוד נכתב כי הפגין אומץ לב נדיר, חתירה למגע עם האויב בצורה הנחושה ביותר, מנהיגות, רעות וקור רוח. בדקות האחרונות של הקרב נפצע דוד מצרור כדורים. "הוא ניסה לנשום, אמר שהוא לא מרגיש את הרגליים", מספר מיכאל. "כשהתקרבו אליו, ביקש שיטפלו בי קודם. זה היה הצרור האחרון והמילים האחרונות". המחבלים הסתלקו. חיילי הסיירת פתחו ביריות נלהבות אל המיקום המשוער שאליו ברחו, לפרוק את המתח, אבל עומר ביקש מחבריו לעזוב את המחבלים. "מה אכפת לכם? שיברחו", אמר, "בואו נפנה את הפצועים". מיכאל, ששכב פצוע ומדמם, צעק לו: "קודם נלחמים עם מחבלים ורק אחר כך מפנים פצועים".

עומר ביקר כמה פעמים בבית הזה, אצל נעמה ומנחם. הפעם הראשונה היתה מיד אחרי ההלוויה. "הוא ישב כאן", מצביעה נעמה אל הסלון, "ואמר 'פחדתי'. אחר כך אמר לנו 'דוד קרא לי ולא באתי'". מאז הגיע אל ביתם עוד כמה פעמים. הם חיבקו אותו. אף פעם לא ביקש סליחה, אבל הסליחה היתה כתובה על פניו.

גם בצה"ל התייחסו אליו בסלחנות. למח"ט צנחנים אמר בגילוי לב: "השתפנתי", והוא ענה לו: "דברים כאלה קורים בקרב". ניחמו אותו כי אובדן עשתונות עלול לשתק גם את הטובים שבלוחמים וביקשו ממנו לחזור לפעילות. הוא חשש לחזור, ולשמחתו נמצא לו פתח שחרור: הוא שבר את הרגל במשחק כדורגל. בצה"ל איפשרו לו להשתחרר חודשיים לפני מועד שחרורו המקורי.

שמונה חודשים אחרי התקרית, כשהוא כבר משוחרר, הוא סיפר עליה בראיון לאביחי בקר ב"הארץ": "הסכמתי לכתבה הזאת כדי לגרום לדעת הקהל לצעוד עוד סנטימטר בדרך הארוכה שתוביל להוצאת צה"ל מלבנון. אני מתייחס לראיון הזה כחלק מהמשימה שלי. כמו שהייתי צריך לרדת למטה ולהילחם, עכשיו התפקיד שיש לי זה לפחות לזעוק. להשלים את מה שבקלעת ג'בור לא עשיתי".

"מיד עם תחילת הירי תפסתי מסתור מאחורי סלע", שיחזר עומר בראיון. "דוד צעק 'איתן, איתן' וזינק לתוך הנקיק ישר אל האש. בשלב הזה הוא נלחם לבדו ואז התחיל לקרוא לי, אבל אני לא העזתי לרדת. התרוצצו לי בראש מחשבות. ידעתי שמי שיורד למטה, לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית. אחרים ירדו ואני לא זזתי. כשראיתי אותם מהגב הרגשתי שאם עוד רגע אני נשאר מאחור, לעולם לא אצליח לחיות עם זה. בסוף קמתי וגלשתי פנימה, בין הסלעים. זה היה פחד אלוהים. תופת. נתזים עפים עליך, כדורים שורקים, ממש כמו בשיר על גבעת התחמושת".

כל עוד התוודה על חולשותיו לא נשפטה התנהגותו לחומרה. כשהחליט לצרף אידיאולוגיה, בצה"ל הפכו את המקרה שלו למשל. קצין חינוך ראשי דאז, תא"ל אלעזר שטרן, הפיץ מכתב ובו תיאור התקרית וגינוי תפקודו של עומר: "אמא אדמה – גם אם היא לא שלו, אלא לבנונית – משכה אותו יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה, ואפילו יותר מהבושה. והוא נשאר מחובר לאמא אדמה".

האב כועס, האם מרחמת

"על עומר רצינו להקל", מספר האב, מנחם. "אמרתי לכתב 'הארץ' אביחי בקר לפני הפרסום, 'אתה הולך לגמור בנאדם'. ניסיתי לשכנע אותו לרדת מזה. זו נפש בישראל".

"אני יכול להגיד שעומר לא עמד במבחן הרעות", ממשיך מנחם. "הוא ישב כאן אחרי ההלוויה ואמר לנו 'דוד קרא לי ולא באתי', אבל אני לא מסכים להשתתף בעליהום שעושים עליו. זה לא עושה טוב לאף אחד. גם אלעזר שטרן טיפס על הסולם שעומר נתן לו והפך אותו לסמל".

נעמה לא כועסת על עומר. היא מרחמת. "הוא בחור מסכן. כשאני רואה אותו אני מחבקת ומנשקת אותו. היתה תופת גיהנום שם, קרב בטווח של 3-2 מטרים, כל אחד מגיב אחרת. אני מאמינה שהגורל נגזר. עומר לא קבע את מותו של דוד". לפני כמה שנים הגיע עומר אל ביתם, לא בפעם הראשונה, וביקש ממנחם לדבר עם חיל החינוך כדי שיורידו את שמו ממערכי השיעור. מנחם עשה זאת, והשם המלא הוסר. "הוא סיפר לי שהגיע למילואים בחומת מגן ופגש חיילים שהוא לא מכיר בצומת תפוח. כשהם שמעו שהוא מהסיירת, הם אמרו 'אתמול היה לנו מור"ק, ולמדנו על הבנזונה ההוא, עומר', כשהם מציינים את שמו המלא, בלי לדעת שהוא עומד מולם".

"היתה לנו דילמה מאוד קשה איך להתייחס לסיפור", אומר מנחם. "הוא הפקיר את הבן שלנו. זו עובדה. מצד שני, הכרנו אותו כחייל טוב והגון, באמת מלח הארץ. הוא היה החייל היחיד מהצוות של דוד ששמענו את שמו בבית. קיבלנו החלטה שהוא פשוט איבד עשתונות. בכל מלחמה יש מי שמפחד. גם לידי, במלחמת יום הכיפורים, היו חבר'ה שקפאו. אני לא שופט את זה. זו תכונה".

"זה לא שעומדים בשורה ואומרים 'הסתער' ויש אחד שנשאר מאחור", מסביר ירון. "הכל היה סבוך, חשוך, לא ברור. אבל הבדל אחד ברור לי – דוד נכנס ללבנון כשהוא יודע שזה הדבר הנכון. עומר שאל כל הזמן בשביל מה אנחנו צריכים את זה, למה הוא צריך לשכב ארבעה ימים בקור. דיבר על צבא מטומטם. עם כזאת תודעה, ברור שהסיכוי של הלוחם לתפקד טוב תחת אש – יורד".

ישי רואה את הדברים אחרת: "הסיפור הזה יצא מפרופורציות. אני זוכר את עומר צועק 'צריך לפה עוד אנשים'. אחר כך הוא עזר לפנות פצועים. זה מצב בעייתי. אני לא ממהר לשפוט אותו. הניסיון להפוך את זה לדוגמה אולי משרת את הצבא, אבל עושה חטא לבנאדם. אני לא חושב שהקפיאה של עומר שינתה את מהלך הקרב וההתעשתות שלו לא היתה מצילה את דוד. וכן, בתור מי שמגיע ממקום שמקדש את החיים לפני האדמה, צריך לשאול בשביל מה אנחנו נלחמים".

"דוד רצה להיות עם כולם"

"קידוש החיים היא אחת הבעיות שלנו", פורש ירון את משנתו. "גם אני מאוד אוהב את החיים, אבל אם נקודת המוצא היא לא להסכים שאף חייל ייהרג – מה שגרם לכך שבלבנון בשנות ה?90 עצרו מבצעים, ובמלחמת לבנון השנייה הכניסו חיילים והוציאו – זה גורם לאובדן של יותר חיים. כששמים את החיים של האדם הפרטי במרכז, אי אפשר לחיות כאן, במדינה קטנה מוקפת אויבים. אם אתה אומר שהמטרה היא אפס נפגעים, המשך הקו הזה הוא שלא שווה להיהרג".

שלושה חודשים לפני אותה תקרית יצאה הסיירת לאותו אזור למשימה דומה. חיזבאללה ירו פצצות מרגמה אל הבופור ללא הרף והסתייעו בתצפיתנים המחופשים לרועי צאן. אחרי ארבעה ימים בשיחים, החיילים זיהו חשוד שעונה ל"חוקיות המטרה": רועה צאן במכנסי צבא, נעלי צבא ומשקפת. הם עלו מול החמ"ל בקשר. בחמ"ל ישב, במקרה, אלוף פיקוד הצפון דאז גבי אשכנזי, שלא אישר ירי. "חזרנו עצבניים", משחזר ירון. "ברגע האמת לא נתנו לנו לירות. שלחו אותנו לעומק ואחר כך, כשכבר היה מגע, מכל מיני שיקולים פחדו לתת לנו גיבוי לפעולה. זה חזר כמה פעמים. היינו מתאמנים לפעמים חודש על משהו, ואז מגיעים לגדר והיו מחזירים אותנו. היו פעולות שדרשו אישור קבינט, היו שיקולים של אלוף הפיקוד. גם במלחמת לבנון השנייה, כשהיינו עם ציוד על הגב, בדרך למסוקים, עם מוטיבציה בשמיים, עצרו אותנו. באחד המקרים נתנו לנו הוראה להתחבא בשטח כי לא ידעו מה לעשות איתנו. הידיים קשורות. אי אפשר להילחם כשהפחד של המחיר כל הזמן ברקע. הרי הסתערות תכריע את הקרב במחיר הנמוך ביותר".

"ישי אולי יצביע לשמאל בבחירות, אבל אין לי ספק שהוא יסתער ויגן על החברים שלו", אומר מיכאל, וישי מיד מסכים: "צריך לעשות הפרדה בין לא להסכים עם הדרך לבין חובתך כחייל". ירון מחדד את הנקודה: "גם אם אתה חייל מעפרה ואומרים לך לפנות את גוש קטיף, וגם אם אתה קיבוצניק שמאלני ואומרים לך לכבוש את הקסבה של שכם – זה מה שצריך לעשות. צדקת הדרך לא קשורה לימין או שמאל, אלא לאמונה שיש לנו זכות להגן על עצמנו. כשאין אמונה בדרך, למה שתהיה חתירה למגע?".

בטקס השנה הראשון לזכרו של דוד דיבר אלוף פיקוד מרכז דאז, משה יעלון, על מבחן הגבורה כמבחן ההסתערות. "אותן שניות, ורק לעיתים דקות, שבהן אתה מאחורי הסלע הבטוח, האויב בטווח קצר לפניך, והברירה בידיך. וברור לך שאתה מסתכן ושאתה עלול לשלם בחייך. ודוד יצא, וגבר על כל אלה". באופן אירוני, שם המבצע היה "צמצום טווחים".

ההורים חשבו לקבור את דוד בעפרה, אך לבסוף החליטו להביאו למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בהר הרצל. לפני כחודש נטמן בסמיכות לקברו של דוד לוחם גולני רס"ן אלירז פרץ ז"ל, שנפל ברצועת עזה. המשפחה מקווה שעד יום הזיכרון תוסדר להם גישה אל קברו של דוד מבלי לעבור לצד מצבת פרץ, מאחר שהם כהנים. מנחם: "התלבטנו לגבי הקבורה. השיקול היה שהוא נולד פה, בעפרה, חי פה, וצריך להיקבר בנוף חייו, אבל הוא רצה להיקבר בהר הרצל".

מה זאת אומרת "הוא רצה"?

"פעם הוא דיבר על ערך החברות, ואמר שאם יקרה לו משהו הוא רוצה להיות עם כולם. אל תשאירו אותי לבד, הוא אמר, תקברו אותי ליד החברים".

*   *   *

דוד גרנית (1999-1976)- “אני יודע שזו הדרך הנכונה"

דוד גרנית נולד בעפרה ב?1976 לנעמה ומנחם גרנית, אח להדס, ישי (תאומו), יהונתן וטל.

ישי היה זהה לו במראה ובקול עד שההורים נאלצו להלבישם בצבעים קבועים: כחול ואדום לישי, ירוק וחום לדוד. כשמנחם טעה והלביש את הילדים בצבעים ההפוכים, הגננת זיהתה אותם בהיפוך – דוד כישי, ישי כדוד, עד שבסוף היום עמד דוד מול המראה ומילמל "אני דוד, אני דוד". הם היו יכולים לומר בבוקר "חלמנו כך וכך", היו זזים תוך כדי שינה בתנועות מתואמות. כשדוד שבר אצבע, ישי שבר את שלו למחרת.

כששוחחו עם נעמה בטלפון, היו תמיד מזדהים: אמא, זה דוד; אמא, זה ישי. היום ישי בן 34, אבא לילדים. מנחם ונעמה רואים אותו גדל, מתבגר, ויודעים שכך בדיוק היה נראה דוד לו חי.

צבעי הירוק והחום של בגדי הילדות נקשרו לנפש דוד: ילד של טיולים וטבע, נווט מצוין. בסיירת כינו אותו "ג'י.פי.אס". הוא אהב לטייל במדבר, לצלול בים ולגלוש בהרים מושלגים בארץ ובעולם. היה מדריך כריזמטי בבני עקיבא, מנהיג מטבעו, אך צנוע מאוד. לפני הגיוס למד במכינה הקדם?צבאית בעלי.

הוא החל את שירותו הצבאי בקורס טיס, נשר אחרי שנה, ומיד נשאב לסיירת צנחנים. כשנהרג מפקדו הנערץ, סרן ערן שמיר, כתב דוד: "אני לא מפחד לגמור כמוהו. אם היו אומרים לי שזה יקרה גם לי, לא הייתי משנה את דרכי במילימטר. הייתי ממשיך בדרך הזאת כי אני יודע שזו הדרך הנכונה וכך צריך לעשות ואין שום דרך אחרת. במחשבה שנייה, לא הגיוני שיקרה לי משהו. בעזרת ה' אני אגמור את הצבא ואתחיל את החיים המשעממים באזרחות. היום חשבתי שלילד שלי אקרא ערן. כל כך הרבה גאווה תהיה ללכת עם שם כזה". כשסיים את קורס הקצינים חזר ליחידה, פיקד על צוות במסלול ואחר כך קיבל פיקוד על צוות לוחמים.

החברים והמשפחה מספרים על צניעותו: אף אחד בסביבה לא ידע שהלך לקורס טיס, אף פעם לא אמר שהוא מפקד צוות לוחמים בסיירת. החברים הטובים בעפרה ידעו רק שהוא בצנחנים. כשהגיע לביקור בישיבה התיכונית שבה למד או במכינה, היה מסיר לפני כן את המדים.

הלוחמים שישבו השבוע בבית הוריו סיפרו על לוחם רציני, משימתי, פרפקציוניסט, שהרשים מאוד במקצועיות שלו. ירון מספר על "הכוח השקט" שלו. ישי אומר שהיה מנהיג מלידה, עם יכולת נדירה להניע אנשים. בטקס סיום המסלול של הצוות שעליו פיקד אמר: "למדתי שבצוות הזה אין סתירה בין היותנו לוחמים להיותנו בני אדם, להפך. הצוות הזה הוא מקבץ אנשים שכל אחד בעל איכויות רבות ושונות. מתברר שהשילוב של כולם ביחד בכלל לא רע".

אמילי עמרוסי

ישראל היום

 

http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=6213

"גלעד-לזכרם" בני פתח תקווה – לזכרו של לירז באתר

"גלעד-לזכרם" – אתר יד לבנים להנצחת זכרם של הנופלים בני פתח‑תקוה שנפלו במערכות ישראל ובעת שירותם ולזכרם של חללי פעולות האיבה.

לירז מונצח בלינק הזה: http://petah-tikva.gal-ed.co.il/Web/He/WarsVictims/Page/Default.aspx?ID=20192

 

"הרסו ברשעות": דחפורים על אתר ההנצחה לחלל צה"ל


את כל חייו וכספו השקיע רפי טיטו באתר ההנצחה לזכר בנו לירז שנהרג בלבנון. הוא נטע עצים, בנה מגרשים, הציב שלטים. שלשום, באישון לילה, עלו נציגים של חברה עלומה מההתנחלויות על הקרקע ביישוב אורנית ומחקו את מפעל חייו. לטענתם, הם רכשו את הקרקע כדין. לטענת אחד מבעלי הקרקע ולטענת גורמים במנהל האזרחי, הדברים אינם מדויקים

להמשך הכתבה :  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4790268,00.html

רפי משתתף בתוכנית הבוקר עם אור ומיה:

 

 

FEED12

לבוא ככה באישון לילה, כמו גנבים, ולהרוס את את מה שבניתי לזכר בני – זאת רשעות"

69356210991599640360no

אזכרה 2016

ביום חמישי בתאריך 17.03.2016 תתקיים אזכרה ללירז בשעה 18:30 באולם נעמת בפתח תקוה (רחוב ארלודרוב 51). כמו כן באותו יום ניפגש בבית קברות סגולה בבוקר בשעה 8.30

גן מפקדי הנדסה

בפיקוד הצפון נערך טקס שתילת גן מפקדי הנדסה כהוקרה על פעולתם ופועלם לאורך השנים

 

gan

לינק לכתבה:

www.g-news.co.il/2016/02/4049

זיכרון אחרון

יום הזיכרון תשע"ד

פרוייקט מיוחד – זיכרון אחרון

הפועל לירז פתח תקווה

בחודש נובמבר 2009 התקיים ערב השקה לשם חדש להפועל פ"ת : הפועל לירז פ"ת (נערים א) במשחק הבכורה, שהתקיים עם הפועל חולון נצחנו 6-2

בהצלחה להפועל פ"ת