ארכיון הקטגוריה: הנצחה

"הרסו ברשעות": דחפורים על אתר ההנצחה לחלל צה"ל


את כל חייו וכספו השקיע רפי טיטו באתר ההנצחה לזכר בנו לירז שנהרג בלבנון. הוא נטע עצים, בנה מגרשים, הציב שלטים. שלשום, באישון לילה, עלו נציגים של חברה עלומה מההתנחלויות על הקרקע ביישוב אורנית ומחקו את מפעל חייו. לטענתם, הם רכשו את הקרקע כדין. לטענת אחד מבעלי הקרקע ולטענת גורמים במנהל האזרחי, הדברים אינם מדויקים

להמשך הכתבה :  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4790268,00.html

רפי משתתף בתוכנית הבוקר עם אור ומיה:

 

 

FEED12

לבוא ככה באישון לילה, כמו גנבים, ולהרוס את את מה שבניתי לזכר בני – זאת רשעות"

69356210991599640360no

אזכרה

ביום חמישי בתאריך 17.03.2016 תתקיים אזכרה ללירז בשעה 18:30 באולם נעמת בפתח תקוה (רחוב ארלודרוב 51). כמו כן באותו יום ניפגש בבית קברות סגולה בבוקר בשעה 8.30

גן מפקדי הנדסה

בפיקוד הצפון נערך טקס שתילת גן מפקדי הנדסה כהוקרה על פעולתם ופועלם לאורך השנים

 

gan

לינק לכתבה:

www.g-news.co.il/2016/02/4049

זיכרון אחרון

יום הזיכרון תשע"ד

פרוייקט מיוחד – זיכרון אחרון

הפועל לירז פתח תקווה

בחודש נובמבר 2009 התקיים ערב השקה לשם חדש להפועל פ"ת : הפועל לירז פ"ת (נערים א) במשחק הבכורה, שהתקיים עם הפועל חולון נצחנו 6-2

בהצלחה להפועל פ"ת

מגרשי פטאנק לזיכרו של לירז

מגרשי פטאנק חדשים נחנכו השבוע באורנית. המגרשים נתרמו על ידי עמותת "יד פתוחה" ומשפחתו של סגן לירז טיטו ז"ל, שנהרג בפעולת סיירת צנחנים בלבנון בשנת 1999

המגרשים הוקמו בלב גן הזיכרון של לירז. בטקס חנוכתם השתתפו ראש המועצה שלומי לנגר וכן חברת נבחרת ישראל בפטאנק, ששיבחה את הרמה הגבוהה של המגרשים

לאחר הטקס עברו האורחים הדרכה קצרה על הפטאנק, משחק כדורת צרפתי עתיק, והחלו לשחק. בחופשת הקיץ אמור להתקיים במקום טורניר פטאנק לזכרו של לירז, בהשתתפות בני נוער ומבוגרים

www.mynet.co.il

עשור של געגועים

ביום שלישי: 3.3.2009 , ז באדר תשס"ט, התקיימה אזכרה במלאת 10 שנים לנפילתו של לירז
האזכרה התקיימה בבית יד לבנים, בפתח תקווה

עשר שנים חלפו מיום שלירז שלנו, לירז היקר לנו נפל בקרב.

עשר שנים של געגוע.

עשר שנים , 120 חודשים , 520 שבועות, 3650 ימים, 87600 שעות, 5256000 דקות,

אינספור רגעים בלעדיך לירז

ואיך אפשר לאמוד עשר שנים?

בעונות השנה שחלפו והתחלפו מבלי שיכולת לחזות בהן ?

בזריחות ובשקיעות אותן לא חווית ולא תחווה שוב לעולם?

כמה אהבות שלא מומשו ? כמה שירים שלא הושמעו ?

כמה חברים שלא חובקו? כמה חלומות שלא הוגשמו?

חיים שלמים שנפסקו, שקפאו, שנעצרו ועומדים קפואים כבר עשר שנים.

עומדים קפואים כמונו –

בלי יכולת להבין, בלי יכולת להביע במילים את מה שהלב מסרב להבין, את מה שהשפה אינה מסוגלת לבטא, את שהמוח לא מסוגל לקלוט, את מה שהנשמה ממאנת לחוש.

ובתוך כל הכאב והאובדן והשכול איבדנו את אימך. כאב אובדנך רק הוסיף והעצים את צערה,

וגם היא הלכה מאיתנו, לבלי שוב.

נהוג לומר שלאסקימואים יש 99 מילים כדי לתאר שלג.

אבל כמה מילים יש בעולם כדי לתאר כאב הפולח את הלב?

כמה מילים יתארו געגועים הצובטים את הנשמה? צער שאינו נגמר לעולם?

לירז, איך אפשר  לתאר עשר שנים בלעדיך?

לא הזמן ולא לוח השנה, לא הלב ולא הנשמה, לא הפה ולא המוח.

כל אלה לא יתארו את ההחמצה, את הגעגוע ואת הכאב הבלתי פוסק כבר עשר שנים.

אנחנו זוכרים אותך יפה תואר ויפה נפש שלנו.

אנחנו אוהבים אותך

אנחנו  נוצרים אותך לעד ולא שוכחים אפילו לדקה, אפילו לרגע…

 אנחנו נשבעים לירז, כאן ועכשיו, לעולמי עולמים

שאותך לעד אנו לא שוכחים, אתה איתנו כל רגע בחיים

תודה לכל מוקירי זכרו, משפחה וחברים, חברים לנשק ומכרים שבאו וכיבדו את זכרו של לירז

היינו אז בחורים – ילדים

קשה להאמין אבל עברו כבר 10 שנים.

היינו אז בחורים-ילדים בני 21-22 שהרגישו שהשמיים הם הגבול. היינו צעירים, בשיא כושרנו, מוכנים לתת הכל למען המולדת, רק תנו לנו M-16 ונכבוש את העולם. לא ידענו פחד, לא חשבנו על הסכנה, על האפשרות שלא הכול ילך כמו שתכננו, על מה יקרה אם… ובלילה שבין ה-22 ל-23 בפברואר 1999, לא הכול הלך איך שתכננו. הערב, במלאות 10 שנים לנפילתו של לירז יחד עם דוד גרנית ואיתן בלחסן ז"ל, חשבתי לפתוח בתזכורת של מה שהתרחש באותו קרב, לפחות למען הדור הצעיר יותר שנמצא כאן.

בערב של יום שני ה-22 לפברואר 1999, יצא כוח של 27 לוחמים למבצע "צמצום טווח" מעבר לקו האדום בדרום לבנון. הקו האדום של אותם ימים הגדיר את הקצה הצפוני של רצועת הביטחון בדרום לבנון, רצועה שבה החזיקו כוחות צה"ל וצד"ל. חלק קטן מאוד מהפעילות המבצעית באותם ימים התרחש מעבר לאותו קו אדום ובוצע ע"י יחידות מיוחדות ופלס"רים. ההתייחסות למבצעים אלו בצבא הייתה שונה בתכלית מפעילות בתוך רצועת הביטחון ודרשה הכנות ממושכות שכללו תכנון לפרטי פרטים, אימונים ספציפיים, תחקירים של מפקדים בכירים עד אלוף פיקוד צפון ואישורים של הדרג המדיני.

מטרת מבצע "צמצום טווח" הייתה להטמין מטענים ולהציב מארב לחוליות מחבלים קרוב לבסיסי היציאה שלהם באזור קלעת ג'בור, כ-30 ק"מ מצפון לקריית שמונה, בגזרה המזרחית של דרום לבנון. אזור קלעת ג'בור, מעט מערבית לכפר מיידון, הינו אזור גבוה, כ-1300 מ' מעל פני הים, השולט על צפון רצועת הביטחון. משם על פי מידע מודיעיני, תיצפתו לוחמי החיזבאללה על תנועות צה"ל וצד"ל ויצאו לפעולות כנגד המוצבים הצפוניים ברצועת הביטחון.

חלק מרכזי במבצע היה הנחת המטענים על צירים שנותחו מראש כנתיבי הליכה של חוליות מחבלים. משימה זו הצריכה אנשי הנדסה מקצוענים שיהיו גם בעלי רקע והכשרה מתאימה בהנחת מטענים ייעודיים וגם בעלי כושר גופני גבוה ויוכלו לעמוד בהליכה הארוכה בתנאי שטח וטופוגרפיה קשים עם משקל רב. למשימה זו נבחר לירז ששירת באותם ימים כקצין הנדסה ביק"ל ביחד עם מעיין. מלבד הנחת המטענים תפקידם של לירז ומעיין היה לפתוח את אזור העמדות של כל כוח על מנת לוודא שהן נקיות ממטענים ומלכודים.

הכוח התארגן בעגל חיר לפני היציאה מהארץ. שם הופיעה פתאום עוגת יום הולדת ללירז שבאותו יום מלאו לו 21. רגע לפני העלייה למשאיות הספארי, לירז פרס את העוגה וחילק לחבר'ה. אותו רגע מונצח במה שתהפוך לתמונתו האחרונה. משם למוצב ריחן, סידורים אחרונים ונסיעה באבירים למוצב חונה, מוצב צד"ל הצפוני ביותר בגזרה. הכוח פרק בחשיכה והתחיל את המסע הרגלי אל עבר היעד. השעה הייתה מעט אחרי שמונה בערב, איחור קל ביחס לתוכנית המקורית. ההליכה הייתה איטית וקשה, הקור מקפיא והתיקים כבדים. המבצע תוכנן להימשך שלשה ימים עם אופציה ליום נוסף. לכל יום יש משמעות בכמות המים והמזון. האזור ההררי הגבוה וחודש פברואר חייבו ציוד חם רב. כל זה בנוסף לציוד הלוחם האישי, הנשק, התחמושת, הרימונים, מכשירי הקשר, האמצעים המיוחדים ובמקרה של לירז – גם המטען הגדול והכבד שסחב על גבו. המשקל הכולל שכל לוחם סחב על גופו נע בין 40 ל-50 ק"ג, במקרה של לירז אולי אף מעט יותר.

הכוח התקדם, הליכה קצרה במורד כביש, לאחריה עלייה תלולה בצלע הר, הגעה לרכס, והמשך הליכה בין סלעים ושיחים. מרבצי השלג הפזורים לאורך הדרך העידו שטמפרטורת הקרקע הייתה מתחת לאפס. בכל ירידה במקום והשתהות קצרה, אבדה התחושה בקצות האצבעות ברגליים ובידיים למרות שני זוגות הגרביים וכפפות הצמר. השטח נהייה סלעי יותר, קשה להליכה, בולדרים ענקיים לעיתים עד גובה שני מטר וצמחייה צפופה מגבילים את שדה הראייה למטרים בודדים ואף פחות מכך.

לבסוף מגיעים לנקודת ההיערכות באוכף רחב שנקרא בשפה המשותפת "הלב" (צורתו על תצלום האוויר הזכירה למישהו מאיתנו לב). עיקר הכוח יורד במקום אני מחלק גזרות לאבטחה וחיפוי 360. הכוח של דוד ביחד עם איתן לירז וחוליית החוד נפרדים מהכוח העיקרי ועולים לכיוון כיפה בולטת מסולעת, שנקראה בשפה הקוד "החרצוק", שם מעט מתחת לשיא הגובה, בצידה השני, מוקמה עמדתו של דוד. איתן יחד עם לירז וחוליית החוד הובילו את דוד לעמדתו וביקשו לסרוק לפניו את העמדה לוודא שאין בה אויב או מלכודים. הכוח הגיע לשיא הגובה של "החרצוק" ואיתר את העמדה מספר מטרים מתחת לשיא הגובה במפנה המזרחי. הירידה לעמדה הייתה דרך נקיק צר ותלול ביותר, דרכו ניתן היה לעבור רק אחד אחד. בקצה הנקיק עמדה רחבה קטנה לא יותר משני מטר על שני מטר מוקפת מכול עבר שיחים וסלעים. חוליית החוד התמקמה בחיפוי בשיא הגובה ואיתן ולירז גלשו ראשונים דרך הנקיק אל הרחבה על מנת לסרוק אותה. בשעה 00:30 לערך, ה-23 בפברואר, בזמן שלירז ואיתן סורקים את העמדה, נפתחת אש מסיבית מטווח אפס מנשק אוטומטי מצדה הימני של הרחבה. ללירז ולאיתן לא היה סיכוי. הם נפלו במקום ללא מילה, ללא כל צעקה, בין כוח החיפוי מלמעלה לבין חוליית החיזבאללה. דוד התעשת ראשון, רץ אל תוך הנקיק תוך שהוא קורא בשמם של איתן ולירז ומתחיל לירות ולזרוק רימונים אל עבר הכיוון ממנו נורתה האש. קובי ואביקם נפצעים מרימון ומפנים עצמם לבד לאחור. בינתיים אני חובר עם כוח נוסף לשיא הגובה בחרצוק, ופוגש שם את דוד רגע לפני שהוא שב ויורד אל תוך הנקיק. דברים פשוטים לכאורה כמו חבירה בין כוחות, הופכים בזמן לחימה למשימה מורכבת שעלולה להסתיים בירי כוחותינו על כוחותינו במידה והכוח אינו מיומן. בשלב זה חייל נוסף, ליאור, נפצע מכדור בידו ומחולץ לאחור. הלחימה נמשכת בשני מפלסים עיקר הכוח מצוי בשיא הגובה ויורה מלמעלה למטה ומחפה על מספר לוחמים המצויים ברחבה הקטנה בקצה הנקיק ומנהלים לחימה מול המחבלים מטווח של 2-3 מטרים. המחבלים זורקים מספר רב של רימונים, מי מאיתנו שמזהה ראשון רימון שנזרק לעברינו צועק "רימון" והכוח תופס מחסות. המחבלים מנצלים את הרגע ובחסות הרימונים מגיחים מהמחסות ויורים לעברינו צרורות. ממידע מודיעיני שהתקבל לאחר האירוע, נודע כי הייתה שם למעשה עמדת חיזבאללה בתוך מערה, מתחת למדרגת סלע בתוכה הסתתרו המחבלים. הרימונים מתפוצצים בינינו, אין ספק שכמות הסלעים בשטח המצומצם הצילה אחדים מאיתנו. מיד לאחר התפוצצות הרימון אנחנו משיבים בירי ורימונים משלנו. וחוזר חלילה. כך במשך כ-12 דקות שמרגישות כמו נצח, החברים שלנו שוכבים במרחק נגיעה ואין בידינו לעזור להם. מיכאל ברחבה למטה נפצע בפעם הראשונה מריקושטים וממשיך להילחם. לאחר מספר דקות נפצע פעם שנייה מכדור וממשיך עדיין להשיב באש. רק בפעם השלישית כשנפצע בראש ליד האוזן מרסיסי רימון, הוא מנוטרל ומתפנה לטפל בעצמו. על לחימתו העיקשת של מיכאל חרף פציעותיו קיבל לאחר הקרב תעודת הערכה מאלוף פיקוד צפון דאז, גבי אשכנזי. לקראת סוף הקרב, דוד מגיח מאחורי המחסה ומנסה לגרור אחורנית את איתן או לירז. באותו רגע נורה צרור, דוד נפגע ונופל אחורנית. דוד מספיק לומר לרונן שמגיע לבדוק מה מצבו, שיבדוק קודם מה עם מיכאל ששרוע מאחורי השיח ורגע לאחר מכן כשרונן קורא לו שוב הוא כבר אינו מגיב. על תפקודו בקרב קיבל דוד לאחר מותו צל"ש אלוף פיקוד צפון. במקביל מתחילים ליפול פצמ"רים של החיזבאללה בכל השטח ועם הזמן הנפילות הולכות ומתקרבות לכיפה עליה הכוח נמצא. שהם הקש"א מפעיל לטובתנו אש תותחים לחיפוי. מסוקי תקיפה של חיל האוויר הוזנקו אלינו ונותנים לנו חיפוי לאיומים רחוקים יותר. בהמולת האש, הצעקות, ההפגזות השיחים והחושך, מצליחים לוחמי החיזבאללה לסגת ולנתק מגע.

בערך רבע שעה חלפה מאז ירדו איתן ולירז לסרוק את הנקיק ועמדת דוד. רבע שעה בה השתנו חיי כולנו. לירז, איתן ודוד נהרגו בקרב. חמישה לוחמים נפצעו בדרגות שונות. מיכאל היה במצב קשה. על אף שהירי פסק הקרב לא נגמר. ציוד הפצועים וההרוגים היה פזור בכל השטח. 27 התיקים הכבדים (כולל המטענים) נזרקו מהגב ברגע הפתיחה באש, כל אחד בנקודה בה עמד. החובשים והרופא החלו לטפל בפצועים מאחורי מחסות. וברקע פצצות המרגמה נופלות על ראשינו סביב לכיפה. שלוש פעמים נחת מסוק ה"בלק הוק" שהוזנק לחלץ אותנו ב"לב", תוך כדי סיכון עצמי רב, עד שחילץ את אחרון הלוחמים חזרה לארץ כשהוא מנצל את טיפות הדלק האחרונות שנותרו לו. על תפקודו בחילוץ הכוח והתעקשותו לחזור בפעם השלישית להוצאת כל הלוחמים אף על פי שלא נתבקש לכך, קיבל הטייס אות הוקרה ממפקד חיל האוויר.

לירז, מוזר לחשוב עד כמה מעט הכרתי אותך בחייך ועד כמה הרבה אני מכיר אותך כיום לאחר מותך, דרך התמונות והסיפורים, דרך ההיכרות עם משפחתך המיוחדת. דרכך הכרתי אותם ודרכם אני שב להכיר אותך…

ברור לי כיום מה מקור האנרגיות החיוביות שאפפו אותך, שמחת החיים ששפעה ממך בצד הרצינות והמקצוענות הבלתי מתפשרים, התקשורת הטובה שהייתה לך עם האנשים מסביבך, יכולת הנתינה ללא גבולות לסובבים אותך וההיצמדות לדרך ולערכים בהם האמנת. כיום אני מזהה בכל אלו את טביעות אצבעותיהם של הוריך רפי וריקי ז"ל.

אימך לירז, שחסרה כאן היום כ"כ, הייתה אחת הנשים האמיצות שהכרתי, פייטרית אמיתית. ריקי נלחמה עד הרגע האחרון בגזרות הבריאותיות שנפלו עליה בזו אחר זו, לא ידעה פשרות ולא עשתה לעצמה אף פעם הנחות. לכתה בטרם עת מאיתנו הותיר את כולנו המומים וכואבים ואותי באופן אישי גם כועס ולא סולח על חוסר הנסבלות לעיתים של העולם הזה.

על אביך רפי, נראה לי כי המציאו את המשפט "באתי לחזק ויצאתי מחוזק". בכל פעם שאנחנו מדברים בטלפון או נפגשים, אני יוצא מהשיחה עם אנרגיות מחודשות ואופטימיות. אף פעם לא תמצא את רפי שקוע ברחמים עצמיים, בפסיביות. מושגים אלו לא קיימים אצלו. תמיד חיובי, תמיד אופטימי, מלא מרץ ומקרין מכל אלו גם על סביבתו. רפי משקיע מאמץ ומחשבה מרובים בהנצחת דמותך וסיפור חייך ונפילתך. בעודו עובד על פרויקט הנצחה אחד, בראש כבר מתכנן את הפרויקט הבא.

אחיך הקטן, שלומי, שכיום כבר גדול ממך בכמה שנים, הוא מנהיג מלידה. בתקופה בה הדרדר מצבה הבריאותי של ריקי, שלומי לקח פיקוד, בקור רוח, בנועם הליכותיו, דאג לכל הפרטים מהקטנים ביותר ועד לגדולים. שלומי יחד עם ברק כמובן, לא מש ממיטת אימו לרגע, דאג שתקבל את הטיפולים הטובים ביותר ורק אותם, ניהל במקביל את משק הבית, דאג לברק שעוד  היה בבי"ס באותה תקופה ובאותה עת עבד ופירנס והתרוצץ בחצי מדינה. אחרי קריירה מטאורית בסלקום, הלך אחרי נטיות ליבו וחזר לשורשיו מתקופת סוף התיכון והצבא בעסקי המסיבות.

ברק הפך בעשר השנים שחלפו מילד לגבר. עליו ניתן לומר "מים שקטים חודרים עמוק" – בשקט בשקט, בצניעות, כמעט בקלות, עושה הכול תמיד על הצד הטוב ביותר. סיום תיכון, גיוס לצה"ל לקורס פקחי טיסה היוקרתי, בלי לבקש הנחות, וללא הקלה ביציאות למרות שהיה זכאי להן, סיים את הקורס בהצלחה.

לירז, השפעתך על הסובבים אותך הייתה רבה בחייך אך לא תמה עם לכתך ובמובנים מסוימים אף נתעצמה. דמותך, סיפורך האישי והחיוך הגדול הניבט כמעט מכל תמונה שלך, כבשו את ליבם של אנשים רבים ברחבי הארץ שכלל לא הכירו אותך אך משהו בדמותך קשר אותם אליך לאחר מותך. הביטוי הטוב ביותר לכך מצוי באתר המיוחד שהוקם לזכרך שם מוזמנים אנשים לכתוב בספר הזיכרון. מדהים לראות את מספרם הרב של האנשים שמתחילים בווידוי על כך שכלל לא הכירו אותך ולא פגשו בך מעולם, אך מרגע שנתקלו בתמונתך או בסיפורך הרגישו קשר מיוחד אליך ונמשכו לבקר באתר לזכרך ואף לכתוב בספר הזיכרון. הפתיע אותי במיוחד לגלות כי רובם פונים אליך ישירות בגוף ראשון ובאופן הכי אינטימי, דבר המעיד על הרושם החזק שהותרת בם ועל היכולת המופלאה שלך ליצור קשר אישי ולגעת באנשים סביבך, גם אחרי נפילתך.

יהי זכרך ברוך.

בועז – סגן מפקד הפעולה.

פארק לירז

ט"ו בשבט 2009 – לזיכרו של לירז

בטו בשבט 9.2.2009  נטעו תלמידי שכבות א'-ג' מבית הספר היסודי אורניתי עצים לזכרו של לירז ב גן לירז שביישוב אורנית, בשיתוף הנהגת ההורים, הצופים, ונציגי המועצה

תודות מיוחדות ליחזקאל סיני על היוזמה הברוכה בארגון נטיעת השתילים בגן טיטו

כתבה בשבועון של הישוב אורנית