ארכיון הקטגוריה: ספר זיכרון

טקס בבייג'ינג

למשפחת טיטו שלום,

שמי עמוס נדאי ואני שגריר בסין.
אמש ציינה השגרירות, במעמד חברי הקהילה הישראלית והיהודית בבייג'ינג את יום הזיכרון.
הטקס אורגן ונוהל ע"י נספח צה"ל בסין, אל"מ יוסי אנגלר-שר.
בדברים שנשאתי בחרתי לקרוא גם את שכתבו האחים באתר חטיבת הצנחנים על סגן לירז טיטו. דיבריהם מאמתים את שאנו יודעים וחשים – אנו מאבדים, בצער ובכאב, את הטובים בבנינו.
ביום קשה זה, רצינו שתדעו,שגם אנו כאן בבייג'ינג הרחוקה משתתפים עמכם בצער, בכאב ובתקווה.

עמוס נדאי

(שגריר ישראל בבייג'ינג 2009)

אתה חסר לנו

המורה שלי, מירי אליהו, סיפרה לנו בכיתה על לירז טיטו.
שלמדה איתו בשכבה.
היא סיפרה שהוא נהרג בחצות הלילה ביום הולדתו.
כשבבוקר, הביאו לו עוגת יום-הולדת לשטח.
שמורתנו מירי הראתה לנו את האתר הזה ראינו תמונות של לירז עם עוגת יום- הולדתו וגם תמונות שהוא וכיתתו חזרו מאילת, אז הם עצרו ביטבתה….
אני וחברתי, יובל מנשה, לקחנו את הסיפור על לירז
ורשמנו עליו שיר:

אתה חסר לנו – יובל מנשה ושי קראדי

טיפה טיפה זולגת מעיני.
אני עומדת ובוכה בזמן הצפירה.
זה היה חברי אשר נהרג במלחמה

אתה חסר לנו ואנחנו חסרים לך.
אתה חסר לנו לאב, לאם, למשפחה..

נהיו לנו כבר אהובים וחסרה היא רק שלך..
אולי תמצא אותה בגן עדן אהבה…

אז אנחנו חסרים אחד את השני…
ואנחנו אוהבים אחד את השני…
ורק אתה פה חסר!!! ):

טיפה, טיפה זולגת מעיני……

לא להאמין שלא נועדנו להיפגש

לא נועדנו להיפגש,

קמתי כל בוקר להתפלל שחרית בבית הספר הממלכתי דתי, ואילו אתה, קמת כמה דקות לפני הצלצול של תחילת הלימודים. אני למדתי גמרא, תורה, תורה שבעל פה וקצת חשבון, ואילו אתה, חשבון, אנגלית, לשון ושעת מחנך. אני חייתי בעולמי שלי, כל כך רחוק משלך, מה היה הסיכוי שנפגש? מאוד מאוד קטן אם בכלל.

ההחלטה לעזוב עולם דתי ולהתחיל בחיים חדשים הפגישה ביננו. לא היתה זו החלטה מודעת אם כי יד הגורל. חברות חזקה ואמיתית של קבוצת ילדים בפ"ת נרקמה עם השנים.

 שנים של חוויות משותפות  עומדות לנגד עיניי בשעת כתיבת שורות אלו, לעולם לא אשכח איך ניהלתך את חייך על בסיס ערכים מוצק של אהבת הארץ ואהבת האדם כיאה לבית בו גדלת. לא פעם ויתרת על זמנך החופשי למען האחר,לא משנה מה תהיה הסיבה הנחת שאם בקשו אז זה חשוב. מפגשים משפחתיים היו לך קודש קודשים, לא פעם אנו כחברים היינו צריכים להתגמש אל מול לוח זמנים שלך כדי שלא תחמיץ ארוחה משפחתית, הכדורגל יכול לחכות. כחברים טובים נהגנו לשוחח כל יום בין אם פנים מול פנים או בשיחות טלפון.

הדרך הטובה ביותר לתאר אופיו של אדם היא להעלות על נס את פועלו. העוצמה והעומק אליה ניתן להגיע באמצעות סיפור אחד ואמיתי שווים לעשרות שעות בקרבתו. לכן,  למי שלא הכיר את לירז בחרתי לספר על הדרך בה בחר לירז לשמור על קשר אינטנסיבי ביננו גם לאחר הגיוס לצבא.

 היינו חבורת צעירים לפני גיוס שניסתה לאכול את שהחיים יכלו להציע. בעיקר לא אשכח את השעות הרבות שבילינו בטלפון גם שכולנו גרנו די קרוב אחד לשני. ללירז שלקח חלק עיקרי באותם שיחות היה חשוב לשמור על קשר אינטנסיבי גם לאחר שהתגייסנו. לירז שהתגייס לקרבי עבר טירונות מפרכת עם מעט מאוד דקות פנויות במשך חודשים. שבועות ספורים לאחר גיוסו של לירז בעודי נמצא בבסיס חצרים של חיל האויר קיבלתי קריאה לגשת לחדרו של המפקד. לא ידעתי מה פשר אותה קריאה וניגשתי למפקד. "יש לי מכתב בשבילך מלירז" אמר המפקד, הופתעתי לחלוטין, לא מבין איך הוא חשב על זה, אבל מסתבר שבעת שנשאר שבת בבסיס, לירז ישב וכתב לי (ואולי גם לאחרים) מכתב ושלח אליי לבסיס באמצעות הדואר הפנימי של הצבא. המכתב היה מלא בתוכניות בילוי לסוף השבוע בו ייצא לירז לחופשה ועם תיאור חוויותיו כטירון בבסיס עובדה שם עבר טירונות בחיל ההנדסה. לאחר מכן החלו להגיע בקביעות מספר מכתבים מלירז לבסיס בו שירתתי עד שמפקדי חשב שיש לי חברה בשם לירז שלא יכולה להמתין עד שאגיע הביתה.

על כך ועל הרבה דברים אחרים,לירז חסר לי, למרות שעבר ימים רבים באימונים מפרכים לא שכח לשמור על קשר באמצעות המילה הכתובה והיה מקורי ביותר. אי אפשר היה להתעלם משמחת החיים שהתפרצה מן המילים בתיבול חריף של הלצות קומיות. ערך החברות והקשר האישי עמדו מול עיניו גם כשהיה בתקופה קשה פיסית ואני מניח גם נפשית. זה היה לירז ברגע אמיתי שמאפיין אותו. אני לא הייתי מעלה על דעתי לעשות את שעשה.

לא להאמין שלא נועדנו להיפגש,

נזכור אותך לירז לעולמי עד,

אורי בן צבי

חיוך של געגוע

עשר שנים
עשר שנים עברו מאז אותו יום
בהתחלה זה כאב
כל כך כאב עד שהיה קשה לנשום
אח"כ בא כעס, תיסכול, בלבול
הרי מה זה אומר שאתה לא איתנו? איך זה יכול היות?
הרי אתה תמיד איתי, במחשבות, ברגשות
אז מה זה אומר שאתה לא כאן?
ואולי בכלל נסעת לארץ רחוקה שאין בה טלפונים או אינטרנט ואתה פשוט לא זמין

היום כבר אין כעס, אין תיסכול
היום יש געגועים רבים ותחושת החמצה גדולה
חושבת עליך
חושבת על מה שיכול היה להיות
ניזכרת ברגעים שחלקנו יחד
עדיין שומעת את הקול שלך
זוכרת את הריח שלך
את הצחוק שלך
את הכתף החסונה שלך
תמיד הצעת לי כתף חסונה להישען עליה
כמה היא חסרה לי היום…

אתמול היתה לך יומולדת
היית אמור להיות בן 31
אתמול גם נולדה לי אחיינית חדשה
סוריאליסטי משהו….

הרגע חזרתי מהאזכרה שלך
כהרגלנו בקודש, שנה אחרי שנה, נפגשנו כל החברים והמשפחה, התעדכנו זה בחיי זה, סיפרנו סיפורים, התחבקנו, התנשקנו, ונזכרנו…
נזכרנו בך, במי שהיית עבור כל אחד מאיתנו, בסיפורים ובחוויות האישיות.
מסתכלת על התמונות שלך, שבעבר העלו בי המון דמעות, והיום הן מעלות חיוך…. חיוך עצוב, חיוך של געגוע.

בשנים הראשונות היו לי המון שאלות – איך זה קרה? מה? מתי? מי היה שם? וכו'…
כל השאלות קיבלו מענה ותשובה למעט שאלה אחת –

למה?
אל מלא רחמים, למה?
למה לא ריחמת הפעם? למה לא התחשבת בהורים, באחים, במשפחה ובחברים?
למה?

לשאלה הזו, כנראה, לעולם לא אמצא תשובה

אז עד שניפגש שוב,
אוהבת

אני

זאת היית הפעם האחרונה שהתראנו

היינו ביחד לאורך כל המסלול הצבאי, מפלוגת המסלול דרך קורס המשקים, קורס הקצינים והשירות בלבנון.
הכרתי אדם מלא שמחת חיים, מקסים שכיף להיות בחברתו.
ביחד עשינו קורס צניחה באחת החופשות מהצבא ונהנינו וצחקנו כל הזמן כמו אנשים צעירים שכל חייהם לפניהם.
כיום אני נשוי וחושב עליך איפה היית צריך להיות היום.
משנה לשנה הכאב ניהיה רק חזק יותר .
אני זוכר את הפעם האחרונה שהתראנו והיית באמצע הכנות עם הסיירת לפני אותו מבצע בלבנון, כאשר אני הייתי באמצע תדריך ונכנסת לכיתה עם החיוך הקבוע שלך ושאלת מה קורה?
אמרתי לך שאני עסוק ונדבר עוד מעט. וזאת היית הפעם האחרונה שהתראנו.
קצת לאחר מכן קיבלתי את הבשורה הקשה,ועם כל שנה שעוברת הזכרונות מתחדדים יותר והכאב גדול יותר.

יהי זכרך ברוך.

אמנון עמית

10 שנים עברו – ליאור קושניר

10  שנים עברו מאז ההיתקלות ההיא בקלעת ג'בור שבה נהרגו לירז, איתן ודוד.

לירז הופיע לראשונה בחיי כאשר הגיע ליק"ל, בכדי לצאת למארב שבו נדרש קצין הנדסה. הוא היה סג"מ צעיר מלא רעל ומוטיבציה, כשכל חלומו היה לצאת לפעילות מבצעית ולהיתקל במחבלים. לאחר אותו מארב, הוצב לירז ביק"ל כקצין הנדסה למבצעים מיוחדים והרצון להיתקל הלך וגבר, רק שמאותה היתקלות הוא לא שב .

בזה הרגע אני יכול לראות את החיוך הענק הזה שלו ולהרגיש את שמחת החיים והקלילות שאפפה אותו. מעבר לתפקידו, הוא ידע בתור חבר תמיד להושיט יד ולהיות שם עבור כל אחד ואחד מהאנשים שסבבו אותו, ללא קשר לתפקידם או דרגתם.  לירז היה פשוט מקור להשראה מכל הבחינות ובייחוד בזכות העובדה שאף פעם לא התלונן או אמר לא, גם כשהיה ממש קשה.

אני לא אשכח לעולם מקרה אחד שבו לירז אחרי שחזר ממבצע ארוך, הוקפץ בהתראה מיידית למארב באזור ריחן בזמן שבכלל היה צריך לצאת הביתה. זה היה אמצע ינואר – שיא החורף ובגלל חוסר הזמן לירז יצא ללא חליפת סערה. כששכב כולו רטוב במארב וקפא מקור הוא לא אמר מילה ואפילו כשמפקד הכוח והחובש שאלו אותו אם הוא רוצה שיבטלו את המארב, הוא סירב.

בגלל תכונות אלו השאיר לירז את חותמו בכל מי שבה אתו במגע. ועדיין, כל אותם חברים רחוקים וקרובים וכל אותם האנשים שהתאהבו בקסם הזה, מתגעגעים לראות את אותו חיוך, לשמוע את אותו קול בטלפון ולגעת שוב באותה שמחת חיים, שנקראת לירז.

ליאור קושניר

מכתב מאבא

לירז שלי

הערב אנו מציינים עשר שנים בלעדיך.
מי היה מאמין שכבר עברו עשר שנים.
וכאילו נפגשנו רק אתמול.
מי היה מאמין שכבר עברו  עשר שנים.
וכאילו לא נפגשנו כבר נצח.

כשהלכת מאיתנו, שעון הזמן  נעצר.
אחת לשנה, עוצרת כל המדינה לדקה דומיה.
ואצלנו הזמן עצר מלכת, ואנו נעצרנו לעשר שנים של דומיה.
עשר שנים של דמעות, כאב וזיכרונות …

יש לי זיכרון: היום שבו נולדת.

הפכת אותי לאבא. גאה, מבולבל ומבוהל. גיליתי שאני מועסק ב"עבודה" חדשה.
ביום הזה גייסת אותי למשרת חיי, משרה שהיא פול-טיים-ג'וב, משרה שבה אתה הוא הבוס, משרה לכל החיים.

יש לי זיכרון: אתה בן עשר.

חכם, אהוב ושובב. חברים מסביבך כל היום. הקריאות שלך ממלאות את השכונה. אני כועס עליך – לירז, קצת שקט! כמה השקט הזה קורע את אוזניי כיום. מה לא הייתי  נותן בשביל שתפריע לי היום עם קצת רעש…ויש לי זיכרון: בר המצווה שלך.

יש לי זיכרון: אתה בן עשרים.

כבר גבר. חייל. כל הניצנים שראינו אצלך כילד – מתחילים לפרוח. כמה הבטחה יש בך, לירז שלי. איזה עתיד מזהיר מחכה לך. אני אבא, כבר אין לי סבלנות לחכות.

יש לי זיכרון: היום בו נלקחת מאיתנו

היום לירז הייתי בחדר שלך. לא הרבה אני מבקר בו. מיששתי את הבגדים שלך, את המדים.
עיינתי במכתבים.
הבטתי מהחלון שלך, אל הנוף שהיית רואה בעיניך כל יום.
עשר שנים ונדמה שהזמן עצר מלכת.
כמה הייתי מוכן לתת כדי לחזור אחורה במנהרת הזמן?
ולחוות איתך עוד רגע אחד קטן ,בשביל  לחבק ולנשק אותך ולהתעורר מהחלום הרע שאופף אותי כבר 10 שנים.

לירז שלי,

אני רוצה לשוחח  איתך, מין שיחת גברים. אז תקשיב טוב לאבא.
אני רוצה שנדבר.
לא על העבר. אני רוצה שנדבר על העתיד.
העתיד שלך, שלי, של ברק ושלומי, האחים המקסימים שלך.
אני רוצה להסביר  לך
איך מתוך כלום אפשר לנסות לבנות ולהיבנות,
איך מתוך כלום אפשר בכל זאת לאחות את השברים.
אני יודע בוודאות שאתה מעולם לא הלכת מאיתנו.
אתה תמיד איתנו, בליבנו, בנשמתנו, בכל צעד מחיינו.
אני רואה אותך בכל מקום. אני שומע את קולך, את צחוקך המתגלגל, את צעדיך

שכחתי לספר לך לירז, חבר שלך מהצבא סיפר לי, שנולד לו ילד. תינוק. עכשיו הוא אבא.
היום אני יודע לירז, שאנחנו ממשיכים ונמשיך לחיות.
וגם אם יהיה קשה – אנחנו נצליח. אנו נסמן מטרות – ונגיע אליהן. אנו נציב אתגרים ונכבוש אותם.
אנחנו נחיה ונשיג ונאהב ונתחתן ונביא ילדים – והכל בשבילך לירז. כי אתה איתנו תמיד.

היום אני יודע, שאת הכל אני עושה  ואעשה בשבילך, למענך.
אני רוצה שתהיה גאה באבא שלך. שתהיה גאה  באחים המדהימים שלך ברק ושלומי, כי עתידך הוא עתידנו.
השיר אומר: "אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות"
לי אין הרבה שאלות. הדרך פתוחה, ואנו נצעד בה לבטח, ואתה תביט עלינו מלמעלה, בחיוך רחב.

עברו 7 שנים

לירז.. עברו כבר 7 שנים ואני עדיין לא מצליחה וגם לא רוצה לשכוח אותך. מדהים איך שלא נפגשו אבל אני מרגישה כאילו הכרנו כל החיים ואני לא היחידה שמרגישה ככה מקריאה באתר.. נכנסתי לאתר מספר פעמים אבל אף פעם לא היה לי את האומץ לכתוב. עוד חודש אני עוזבת את הארץ ל 3 שנים ומקווה להשאיר את הכאב מאחור אבל דמותך תמיד תלווה אותי.
אני אוהבת ותמיד אוהב אותך.

ש.א

מעכשיו אני אזכור את לירז

סתם חיפשתי בימים כמו אלו אתרי הנצחה. הרי הם קיימים בישביל שלא נשכח את כל אלו שנתנו חייהם והקריבו בישבילנו. חשוב לי שלא נשכח אותם אפילו שלא נכיר כל אחד מהם אישית. מעכשיו אני אזכור את לירז טיטו. הוא לא ישכב לשווא!

מיכל

חבר של אחי

מכירה את לירז כילד מהשכונה בגן וביסודי,

הוא היה חבר של אחי הקטן

בילדותו, היה מרבה לבקר אצלנו
ילד יפיפה, מתוק, חייכן שובה לב
כששמענו על הבשורה המרה- היינו המומים!
אבידה גדולה!
משתתפת בצער המשפחה